להחליט לעזוב מקום עבודה זה לא עניין פשוט, אבל לפעמים אין ברירה. משהו בוער מבפנים ומחליט בשבילי. למרות שזה לא מדוייק, אני זו שהחליטה בשבילי. האינסטינקט היה פשוט לגשת אל מעבר לגדר בלי לחכות, להחליט שצריך לעשות את הצעד, להגיע אל מעבר לאזור הנוחות, לוותר על דבר אחד כדי להרוויח דבר אחר.
אז אני עושה את זה. בעוד שלושה שבועות פחות יומיים אני מסיימת את העבודה במקום הנוכחי, הולכת הלאה, מתקדמת קדימה, ראש מורם ועיניים נשואות אל עבר האופק שמתעצב באופן שאני בוחרת ולא הוא בוחר אותי.
זו התבגרות והתקדמות בעיני ולו בגלל העובדה המוגמרת שלפחות שנתיים קודם לרגע הזה, לא הייתי עושה את אותו הצעד בכזו קלות. אולי קצת מניחה לדברים ומקווה שישתנו ויתהפכו, או משלימה עם "זה מה יש" ומנסה תוך כדי לצמוח מבלי להבין שיש לי מגבלת גובה כי התקרה לא צומחת איתי למעלה גם כן, היא רק הולכת ומתקרבת ויגיע השלב שאני והיא ניעצר.
אז עכשיו נשאר רק לקוות ולדעת שיהיה טוב, זה מתקרב, עוד שינוי, עוד אמונה, עוד הבטחה שמכאן אני מתקדמת קצת.
וגם אם צעד קטן - הוא עדיין צעד אחד יותר מתקדם מהנקודה שאני נמצאת בה עכשיו.
שיהיה בהצלחה, טל. אכן צעד אמיץ, אבל נראה שאת שלמה איתו.
השבמחקאז כאמור, בהצלחה, ואיחולים לשנה טובה :-)