עמידה ביעדים

אני אף פעם לא באמת יודעת ירגיש לכבוש את היעד הבא, עד שאגיע אליו... 

לפעמים זה מרגש עד צמרמורת מכף רגל ועד תלתל ג'ינג'י שעל ראשי, ולפעמים אני מדלגת על זה במהירות אדישה, משום שהיעד הבא כבר ממש מעבר לפינה והנוכחי לא מספיק לי. מודה ומתוודה – כמו שעם האוכל בא התיאבון, כך עם ההצלחה באות השאיפות הגרידיות שיש לי. אבל פעם בכמה זמן, יש מן יעד כזה שממש מתחשק לי לעבור וזה דווקא זה שלא מגיע בקלות. אני נלחמת עבורו בשיניים במשך תקופה מסויימת ומחכה לו בסבלנות מעבר לפינה... וכשהוא מגיע, אחחח, כשהוא מגיע מושג האדישות נמחק מהלקסיקון שלי ואני מתרגשת עד ששיערות הידיים סומרות לי. אני ממשיכה ומפמפמת את אותו הכיבוש כדי להזכיר לעצמי ולסביבה כמה נלחמתי בעבורו, כמה השתדלתי, לא ויתרתי, ניסיתי וניסיתי שוב, וניסיתי שוב להילחם כדי להצליח. מישהו אמר לי פעם שכישלון הוא הרגע בו מפסיקים לנסות, אז אם אני באמת רוצה משהו אני פשוט צריכה להמשיך לנסות.

ואז הרגע הזה של ההצלחה מגיע.

זה יישמע בנאלי ולעוס מצידי, יש שיגידו גם שאיבדתי פרופורציה ונעשיתי קיצונית מדי או מכורה או גם וגם ונמאס להם לשמוע את זה. כן, יש כאלו שאומרים לי את זה...

בכל מקרה, רצתי הבוקר במירוץ גבעתיים את מקצה ה-10 ק"מ בזמן של 0:58:54 !!!

ירדתי מזמן של שעה, הישג שהרבה זמן ניסיתי ונלחמתי כדי לנצח. זה זמן שכבר כמעט, אבל כמעט ראיתי לפני שלושה שבועות (במירוץ הלילה של נייקי ת"א). והיום השגתי את עצמי. ולא רק שהשגתי את עצמי, שיפרתי את זמן השיא שלי ממירוץ הלילה של נייקי ב-2:06 דקות (שם סיימתי ב 1:01:00 בדיוק!)

מאז הבוקר אני בשמים, מרגישה שוב ומזכירה לעצמי שהכל אפשרי ואין דבר שלא אצליח אם רק ארצה ואנסה. למעשה כל ארבעה-עשר החודשים האחרונים, מאז ספטמבר 2012, הם מבחינתי סוג של מסע כיבוש ועשיית שלום עם עצמי. כל התקדמות כזו רק מזכירה לי כמה כוח יש לי היום לעומת החוסרים של פעם. כל שיפור וכל הישג שאני מציבה ומשיגה מבחינתי הוא עוד סוג של תזכורת להסתכלות קדימה, להמשיך להתמיד, להנות מהדרך ואף פעם לא להתייאש, לא להפסיק לחפש... כי הרי תמיד יהיו עוד פינות ורגעים ממלאים שעוד לא חוויתי. או אולי לא ניסיתי מספיק.

המטרה הגדולה הבאה שלי היא חצי מרתון (21.1 ק"מ), והדרך לשם נסללת בזמן שלה... אני לא ממהרת לאף מקום.

אז למה אני כותבת את זה? כי כל דבר, ברגע שעלה על הכתב והתפרסם, כאילו נחקק בין תודעות שונות, רעיון שנולד, מקבל אוויר ומתחיל בהתהוות ממשית. (ככה התחלתי לחפש ומצאתי דירה!)

בינתיים אני משפרת את ההישגים הקיימים שלי ושוברת על הדרך עוד כמה שיאים אישיים בזמנים משופרים. יש כבר תכניות על המירוץ הבא, סבב תחרות נוסף מול עצמי ואתגר של עמידה בזמנים.

אני נהנית מהרגע, נהנית מההצלחה אבל לא מפסיקה לחשוב, להסתכל קדימה...

אל האינסוף, ומעבר לו!

(נכתב: 22/11/13, 22:44)

אמא, אבא, אתם באים לקפה?

הפעם הראשונה שבה את מבינה שאת אדון לעצמך היא הפעם בה ההורים באים לבקר אותך בבית שלך. רגע, אתקן את עצמי, בדירה שלך. בית יש רק אחד.
פחות משבועיים מחוץ לבית, גרה לבד, מבשלת לבד, קונה לבד, מסדרת לעצמי לבד, מתלבשת בלי לפחד שמישהו יציץ או יפתח דלת ברגע לא מתאים.
אני מתרגלת. לאט לאט.
בדרך זו ואחרת, גם היחסים איתם הפכו אחרים, זה נכון מה שכולם אומרים שברגע שעוזבים את הבית כל ההתייחסות אחרת.
כיף לי. קשה וקל ומעניין לי.
אני מתרגלת.. לאט לאט.

:)

פורשת כנפיים ועפה...

אני מניחה שיקח לי זמן להתרגל, ויחד עם זמן ההתרגלות יגיעו המילים. 

בינתיים...

לפני שבוע וחצי חגגתי יום הולדת 27.

לפני שלושה ימים עברתי דירה, בפעם הראשונה בחיים שלי. עזבתי את הבית של ההורים, פרשתי כנפיים, לבד... עצמאות זו לא מילה גסה, האמת? מילה נהדרת. 

אני עדיין לא בטוחה שאני מבינה ומפנימה את כל מה שהיא מכילה בתוכה...

אבל... לאט לאט :) מנסיון השנה האחרונה, כל הדברים קורים בזמן הנכון שלהם.

קפיצה קטנה ליום כיפור- היום ולפני שנה...

שנה שלמה של שקט כדי להיזכר ברעש שלפני. אני כל כך בתוך זה ששכחתי כבר איך היה קודם. עברה שנה שלמה ואני רק יודעת שהשנה הזו הולידה ממני את האמת, את מי שניסתה ורצתה להיות שם כל הזמן הזה ולא היה לה מקום.

שנה שלמה של שקט עברה, ויום הכיפורים הוא בדיוק הזמן.

הזמן לסלוח לעצמי על שנים של הזנחה, נפשית ופיזית. זמן לסלוח לאנשים סביבי שראו ולא ידעו איך לעזור לי וגם לאלה שבכלל לא יודעים על מה אני מדברת והרי תמיד הייתי נורא שמחה וחייכנית ולא הראיתי סבל... אני רק למדתי שהכל יחסי.

זמן לחשוב על דרכים חדשות לפצות ולכפר על מה שעוד לא הגעתי אליו, על הדברים שחסרים לי, על מה אני רוצה להשיג ועל מה אני רוצה לוותר.

זמן טוב לנקיון, לשקט, לרעש, לחיים...

שנה שלמה שהיא עולם ומלואו והרי קרה בה כל כך הרבה: הרגלים, שינויים, התחלות, סיומים, ריבים, סליחות, כעסים, הבנות, אהבות, אכזבות. מהכל למדתי. את מה שחשוב אני לוקחת איתי ומעתיקה לראשית הדף החדש, את מה שלא אני משאירה מאחור ולא מסתכלת לשם.

שתהיה שנה טובה ושמחה, שנה של התפתחויות, שינויים, צמיחה ולמידה אינסופית.

שנחווה, נאהב, נחייך, נרקוד ונכיר את עצמינו בגבהים חדשים, כאלה שטרם הספקנו לטפס אליהם.

צום מעניין, מאתגר וטוב לצמים (אני בינהם).

גמר חתימה טובה.

טל

ליל אמונה

היא הרגישה שהיא צריכה להתחבר אליו.

באותו לילה היא סגרה את האורות ופתחה את התריס של חלונה. חשיכת הרחוב פלשה לתוך חדרה, מכונית שעברה מיהרה להזכיר כי כולם כבר ישנים וחידדה עבורה את השקט. היא התיישבה על המרצפות הקרירות שהדיפו את ריח הסבון שהעבירה עליהן כמה שעות קודם לכן, מבטה שקע אל נקודה מטושטשת בחלל, נשימותיה הקצובות אווררו את מחשבותיה.

ארבע שעות ישבה כך וקיוותה לשקט ולכוחות שיחדשו בה את היכולת להביט ישר מבלי לפחד מהגובה. היא נזכרה באותה הבחורה ששבוע קודם לכן אמרה שהיא הדוגמה לאדם שאין בו אמונה בכוח עליון, אמרה שהיא האתאיסטית, אמרה וטעתה, רק הוכיחה לה כמה ההיכרות בינהן היא היכרות סרק, ואולי אף לא קיימת.

ואז היא נזכרה באותה אישה חזקה שנמצאת בחייה מאז ילדותן. אותה אישה שנמצאת בחייה ללא תלות במרחק או בזמן, אותה חברה-אחות ששרדה את כל מלחמות הנפש שלה ושלה, היתה, חיזקה והאמינה. ועודנה. היא זו שנטעה בה אמונה, שהוכיחה כי אין דבר העומד בפני רצונה של אישה, חוזקה של אמונה, אהבת אמת לעצמך ולעולם.

היא זו שגם ברגעים הקשים ביותר מזכירה לה לחייך.

ארבע שעות היא דיברה לעצמה, הביטה באותה נקודה מטושטשת והרגישה כי מישהו מקשיב לה. נצנוץ כוכב התגלה אליה, כמו השיב לה בחיוך וחיבוק מכיל, בדיוק זה שהיתה צריכה.

היא מחתה דמעה מעינה השמאלית, שילבה את ידיה כמו נטענת בחיבוק שלה עצמה, טיפסה אל המיטה הפרוסה לפניה, מוכנה לשינה הכי טובה שידעה בשבועות האחרונים, הכי טובה שיכלה לבקש.

כשהתעוררה בבוקר, ידעה כי יש עמה כוחות אחדים, יד מכוונת. מכאן, כל דרך שתיפתח בפניה תהיה נכונה לה, גם אם לא זו שכיוונה אליה מראש, היא תלמד מחדש את המסלול ותעלה על דרך המלך.

יש איתה כאלו שלא יתנו לה ליפול מהדרך הראשית. ולא משנה מה, הם יהיו שם איתה.

***

מוקדש לחברה אחת ויחידה, האישה הכי חזקה שהכרתי בחיים שלי, החברה הכי טובה שאי פעם יכלתי לבקש.

שתהיה שבת שלום!

נהנית לא לדעת מה זו עצלות

כבר שכחתי מהם "תירוצים" ומושג ה"עצלנות" מזמן יצא מהלקסיקון הפרטי שלי.

רציתי לשתף אתכם בדבר מה:

אתמול, אחרי שבועיים שלמים בלי יכולת לרוץ למרחק, רצתי. לא יודעת אם סיפרתי לכולכם שהיתה לי דלקת בקרסול, ועכשיו היא בשלבי החלמה ברורים לגמרי. לא התאמנתי בקפואירה שבועיים (!!!) שלמים וללכת/לרוץ המעטתי כמעט לגמרי (מודה, חטאתי בתחילת השבוע בהליכה מהירה מאוד באיזה ערב).

אתמול יצאתי להליכה וריצה. חצי דרך רצתי, חצי הלכתי, בכל הדרך עוררתי הרבה מבטים מסביב, פשוט כי אנשים נגנבים לראות אותי רצה ורוקדת תוך כדי (אני שומעת את הפלייליסט שלי שהעליתי לכאן לא מזמן, וזה מעיף אותי לגמרי!). 

בדרך אני עוצרת במכשירי הכושר בצד הדרך ומחזקת את כל השרירים: ידיים, רגליים, בטן, גב. עושה את כל הסטים כמה שצריך, מתיחות בין לבין, נושמת, מעוררת סקרנות מסביב, מחייכת מבפנים כי גאה בעצמי על שלא התעצלתי ויחד עם זאת שמרתי על עצמי.

אני נהנית!

כיף לי להיות חיית ספורט משוגעת שמכורה לתנועה, כיף לי להיות זו ששתי נשים שואלות אותה על המכשירים איך משתמשים ועושים את זה או את ההוא.

כיף לי להסתכל על עצמי במראה אחרי שאני חוזרת מהפעילות ולהרגיש איך כל השרירים עובדים ומתוחים ועכשיו למנוחה יש ערך מוסף :)

זהו, הייתי חייבת לפרוק. תודה וסליחה על החפירה :)

שבוע טוב

לומדת שוב לבשל, הפעם במטבח רזה.

תמונת האוכל שלי מאחד הבקרים, טעים ושמח ובריא יותר.

אחד הדברים הכיפיים בכל השינוי הזה, הוא האהבה המחודשת שלי למטבח. הדברים שאני אוכלת מחושבים מראש, רזים ובריאים. אני משתדלת לאכול מבושל ולא מטוגן, וריאציות שונות של ירקות ובשרים רזים, בלי מאפים משוגעים כמו שהייתי אוכלת פעם. אני יודעת, שומרי משקל אומרים שאפשר לאכול הכל ורק לבחור נכון/לשים לב לכמויות וכו', אבל אני מצאתי שאני מעדיפה לקחת את זה צעד אחד קדימה ולוותר על הרבה דברים שהם מראש מוגדרים כ"מועדים לפורענות" עבורי.

אז הכנתי לי ספר מתכונים "מנוקד" (כיאה לשיטת הנקודות פלוס של שומרי משקל) ואני אוספת מתכונים מחברים ואפילו ממציאה ומשדרגת בעצמי.

המממממ... אולי בקרוב אתחיל להעלות פה מתכונים לכמה מאכלים סופר-שווים וקלים להכנה? 

זה בעיקר תלוי בביקוש.

שבת שלום וסופשבוע של אהבה ואוכל טוב.

:)

ואז כל החיים השתנו (על השינוי הגדול ביותר שעשיתי בחיי!)

אני דקה אחרי מירוץ המוסיקה, 10 ק"מ בראשון לציון (מאי 2013) VS אני מפעם. ניצחתי.

אם סבתא שלי היתה פה, היא בטח היתה שואלת אותי "למה את רצה? פשוט קחי מונית!". סבא שלי היה מחייך ואומר שאם הוא היה יכול היה מצטרף אלי, ואני הייתי רצה להביא לו את התרופות שלו עם כוס מים.

***

ב-19.9.2012 הצטרפתי לשומרי משקל. זה היה יום אחרי ראש השנה, שבוע לפני יום ההולדת ה-26 שלי. האסימון נפל בראש השנה, הסתכלתי על אנשים אוכלים בארוחות החג ופתאום תפסתי את עצמי, את הכמויות, את האיכות של מה שנכנס לי לפה, נחרדתי.

אף פעם לא הייתי רזה. אני שוקלת היום כמו ששקלתי בכיתה ז' בערך וגם כשהצטרפתי לקפואירה וירדתי במשקל, עדיין הייתי מלאה (ואז עם הזמן עליתי שוב....).

אז שיניתי הכל מאותו היום: את החיים, את האיכות, את הכושר, את האושר.

המפגשים השבועיים בקבוצה הפכו להיות דבר שחיכיתי לו יותר מכל, האימונים הפכו להיות המתנה שלי לעצמי ולא המטלה שלי. זו תחושה נפלאה של דרך ותהליך, ויחד עם אלו מגיעות התוצאות.

קצב ההורדה שלי במשקל באמת לא טריוויאלי, אני חושבת שאני עדיין מתרגלת ומפנימה את השינוי. כל שבוע ראיתי ירידה, אולי רק מלבד פעמיים ואלה היו שבועות של המחזור החודשי (אישה, בכ"ז). עשיתי את כל מה שלאה המדריכה אמרה והמליצה, ניסיתי, שיניתי, התחלתי לבשל ולמצוא תחליפים מהנים לכל דבר שאהבתי בעבר ולא שייך לתזונה מזינה ודיאטתית ויחד עם אלה זכרתי ואני עדיין זוכרת לשמור גם על ההנאות הקטנות ועל הרגעים בהם צ'ופר לעצמי דרוש לי.

בנקודה זו, אני חייבת לציין שתגובות מהמשפחה ומהחברים הם הדבר הכי מפרגן והכי מעשיר שיש מבחינת התהליך הזה. כולם מבינים את רמת הרצינות, כולם נרתמים לעזרתך, מייעצים פה ושם ונותנים לי את מה שאת צריכה, רק צריך לדעת מה, ממי ואיך לקחת. הכל בידיים שלי.

אין רגע אחד בעשר החודשים האחרונים שלא נהניתי מהתהליך. זו לא דיאטה, זה אורח חיים. זו אולי נשמעת כמו בדיחה קלישאתית. לדיאטה יש תאריך תפוגה ולאורח חיים לא. אנשים שואלים אותי איזו דיאטה עשיתי, ומקבלים את אותה התשובה: "מוטיבציה בשמיים ורעל בעיניים."

אני מכורה לספורט (אימוני קפואירה וריצה!), נהנית לאתגר ולבחון את עצמי. התחלתי לרוץ למרחקים של 10 ק"מ, עשיתי עד עכשיו שני מירוצים רשמיים; מירוץ המוזיקה של ראשון לציון, מירוץ הלילה של ברוקס מרתוניה) ואני בדרך ללפחות עוד אחד בחודש הבא ;) בלי קשר, אני רצה את המרחקים האלה גם עם עצמי, התחרות שלי היא עם עצמי נטו, מוכיחה יכולות ומסמנת V של ניצחונות אינסופיים. את אימוני הקפואירה ברור ששידרגתי, הכושר והיכולות רק הולכים ומשתפרים, טפו טפו טפו ;)

אני נהנית לשלוט באוכל ובגוף שלי באופן הזה. אני נהנית מהמודעות ומהיכולות שהוכחתי לעצמי שיש בי. זה עדיין לא מובן מאליו, וכנראה שאף פעם לא יהיה... (ואולי טוב שכך, כשזה לא מובן מאליו, האצבע כל הזמן נשארת על הדופק).

החל מה-18.6.2013, אני "חברת כבוד" בשומרי משקל. לאחר שמונה חודשים בהם הורדתי 24 ק"ג עד למשקל היעד שלי, ועוד 2 מתחת לו (זה הטווח שמותר לי), הפסקתי למעשה בתהליך הירידה במשקל ונכנסתי לשלב השמירה על המשקל הנוכחי, המשך תהליך של אורח חיים בריא טוב ושמח. זה אף פעם לא נגמר ואין לזה תפוגה. אני עדיין לומדת את עצמי, שומרת ובוחנת את התגובה למאכלים, להנאות, לשחרורים וגמישות מדי פעם ולחזרה מהירה לשיגרה ודרך מוכרת וברורה. כי בלי לשים לב, אפשר בקלות לחזור לאחור ולאבד שליטה. (ובשביל זה הקבוצה בשומרי משקל וקבוצות נוספות ברשתות חברתיות, שמחזיקות "רשת הגנה" בכל עת ושומרות על הדרך מוארת).

אני מאושרת. אני לומדת לאהוב את עצמי בכל יום קצת יותר. אני נהנית לתת השראה ולהאיר דרך לאנשים מסביבי. (לפחות שתי חברות הלכו בעקבותי ושינו את אורח חייהן.)

אז זו אני החדשה. אוהבת יותר, אנרגטית יותר, לומדת את עצמי מחדש, מהירה יותר, משוחררת יותר, מאושרת.

מחייכת בלי סיבה, פשוט כי אפשר! (צולם אתמול בקצרין)

זה באמת על קצה המזלג. אני הרי יכולה לכתוב עוד המון, אני עוד מתרגלת לשינוי והחוויות האלה לא נגמרות לעולם.

(:

שלא ייגמר לעולם.

נ"ב- אם סבתא שלי היתה כאן והיתה שואלת למה לא לקחת מונית, כנראה הייתי עונה לה שאת הכסף למוניות אני מעדיפה לחסוך כדי להרשם לעוד מירוץ, לקנות נעלי ספורט חדשות או פשוט לנסוע ברכבת אל האהבה החדשה שלי בחיים (חמסה חמסה).

וכנראה שהיא היתה גאה בי.

אהבה מעמידה את הכל בפרופורציות הנכונות

האמת היא שאני לא זוכרת בכלל מתי הרגשתי ככה בפעם האחרונה, אבל אני מרגישה ככה עכשיו. האמת שאלה כבר שלושה חודשים פחות או יותר שאני לא מפסיקה להתרגש והמחשבות עליו עושות לי נעים בלב.

אז אני עסוקה, והזמן עובר ודוהר קדימה בלי משים. שנת הלימודים נגמרה, חיפושי העבודה הותנעו מחדש, הגעתי למשקל הכבוד בשומרי משקל לאחר שהורדתי 24 ק"ג עד למשקל הכבוד (היעד) ועוד שניים מתחתיו. עכשיו אני בשמירה וזה מאתגר לא פחות, אם לא יותר מעצם הירידה (תזכורת לעצמי לכתוב על כך בפוסט נפרד, זה לא עצם העניין עכשיו).

בכל אופן, הוא נעים לי, והוא מחבק ומחייך לי את היום ואת הלילה.

הוא נותן לי השראה לכתוב שירה, ולא עשיתי את זה ממש מזמן. ולכתוב בכלל, בלי לחשוב, פשוט לשחרר.

רק שימשיך לנו ככה. (חמסה חמסה חמסה)

ככה טוב.

בעצם, ככה הכי טוב.

:)

לקרוא לפחד בשמו // ומה עם צורך וכישרון הכתיבה פשוט יעלמו ממני ביום בהיר אחד?

אתמול בשיעור זה פתאום התבהר. אני בבלוק כתיבה וחוסר מוטיבציה/מוזה/יכולת להושיב את עצמי ליצור כבר הרבה זמן. וכשאני אומרת הרבה זמן אני מתכוונת לסדר גודל של +- שנה. זו נוטה להיות בעיה בעיני המרצים שלי בעיקר, בעיני פחות. מישהו אמר לי לא מזמן שהוא כתב את הספר הראשון שלו כי הרגיש שיש לו משהו לומר לעולם, משהו לספר. חשבתי על זה עוד רגע והבנתי שמה שיש לי להגיד לעולם, לא נאמר במילים אלא במעשים, בפעולות פיזיות אחרות. אני משנה סדרי עניינים, עולמות שלמים, ולאו דווקא באמצעות המילים הכתובות. קשה לי עם זה. פתאום הפחד בשאלת הצורך והכישרון שיש לי, ומה יקרה אם הם יעלמו לי? הרי אני לא באמת יכולה בלעדי הכתיבה, גם אם מדובר במשפטים קצרים חסרי תכלית - זה יותר טוב מכלום...

דורשים ממני המון ויותר מהם, אני דורשת מעצמי המון. מפעל אנושי לייצור טקסטים וכל זה תוך כדי לימודים, הגשות, שיעורי בית, עבודה, אימונים.

נראה לי שכשנצא לחופשת סמסטר, יהיה לי יותר זמן לכתוב מכל השנה הזו והשנה הקודמת לה.
אולי גם החשק יעלה ויחזור לי, והפחד המשתק הזה יניח לי קצת.

אולי.

רשמים מהרכבת

זו מלפניי מדברת עם החבר שלה שסוגר שבת והקצין במושב המקביל עצבני על המפקד שלו שעיכב אותו בדיון עד שמונה בערב. אחת אוכלת בפה פתוח ומשמיעה קולות של פרה משוגעת ומדברת במבטא של פרחה מצויה שעלתה כרגע מכפרעלייך אולי תחלישי קצת?

אין לי בעיה עם נסיעות, להיפך. אני תמיד תופסת את המקום הנכון ליד החלון (אם יש מקום לשבת כמובן), מתחברת למוזיקה שלי ומתנתקת מהכל. זה זמן לחשוב וזמן להתגעגע, זמן להכין את עצמי לחיבוק שלו שיגיע בדיוק ברגע הנכון ובעצם כל ההמתנה הזו תישכח בשנייה שהחיוך שלו יפגוש את הלב שלי. 

להנות מהדרך הם אומרים, זה פשוט להנות מהדרך. פשוט זה לא, אבל זה אפשרי. אני די בטוחה אגב, שאם כל אחד מהנוסעים פה היה חושב רגע, מדבר חלש ושומר את שיחות הטלפון הקולניות למרחב אינטימי ונפרד, להנות מהדרך לא היה קשה כל כך, כמעט בלתי אפשרי. 

איתו (כשהלב שלי מרגיש בבית)

 צילום עצמי תוך כדי תנועה

אז נכון, זו רק התחלה ואני הולכת בצעדים קטנים. אבל אני מתקדמת עם מבט אל האופק. אני מרגישה שהכיוון הוא נכון והדרך נעימה לי. אנחנו הולכים בצעדים קטנים, יד ביד אל עבר הלא נודע, מגלים כל יום מחדש את מה שטרם נברא ומה שמשנה באמת הוא עצם הביחד.

אני לא זוכרת מתי הרגשתי ככה; ככה בבית, במקום שנעים לי בו, במקום טבעי ומרגש באמת.

עד לפני כמה חודשים הייתי מאוד סקפטית שאוכל להיפתח ככה, להניח ללב שלי לפעום בקצב שלו מבלי לעצור את הנשימה ולחכות שהגל יחלוף. היו זמנים שהייתי בטוחה שמשהו דפוק בי, שמשהו דפוק בהם, שהעולם עקום ושאני בלתי נתפסת- בלתי אפשרית- בלתי מובנת- בלתי כל דבר אחר...

אני מסתכלת בראי ומחייכת, אבל בגללי. כי אני מאמינה בעצמי ומכירה בכוחות הקיימים שלי וגם באלה שעוד ארכוש. לומדת מחדש את התכונות שלי, והכי חשוב - יודעת למה זה שווה ולמה בכלל רוצים בקרבתי.

כל התחושות האלה מאוד חדשות לי. אחרי שנים של חוסר היכרות אמיתית עם עצמי אני פתאום מכירה מחדש בחורה די חזקה יש לומר, שמצליחה לסחוף אחריה איש או שניים, מעוררת עניין, או רגש, או משיכה, או געגוע. 

במקרה שלו, זה אולי אפילו הכל ביחד, מגולם בתוך נשמה אחת לכיוון אחד.

אבל זו רק התחלה והכל בצעדים קטנים.

הכי טוב ככה, לאט לאט...

אפקט המגנט ("תעביר את זה הלאה")

אני רק צריכה לזכור תמיד שחלק מהעניין של להעביר את זה הלאה, זה להיות קשוחה אבל קשובה. יודעת מתי לדרוש התמודדות מוגברת יותר מאותם אלה שביקשו את עזרתי, ומתי להושיט את היד או להניח את ידי על כתפם כדי לתת להם דחיפה קדימה. להמשיך להזכיר להם שעוד קצת ומגיעים ליעד. ואז נציב את היעד הבא...

הרבה אנשים רואים את זה כמלחמה, אני רואה בזה דרך, חיים שלמים, אני כאן ואני אי שם בקו האופק. הוא גם ככה מתרחק כל הזמן. אין תחנה סופית. אם הייתי נלחמת כבר הייתי מפסידה מזמן, וזה מה שחשוב לי להזכיר, ולעזור למצוא את הדרך להנות מזה באמת, מבפנים.

האמת היא שאני גאה להיות מקור השראה לאחרים, זה מחזק אותי ושוטף במוטיבציה. זה בכלל די מפתיע אותי איך בתקופת זמן קצרה כל כך השתניתי והתפתחתי עד כדי שהצלחתי למשוך אחרים אחרי. לפעמים אני לא זוכרת בכלל איך הייתי קודם. (מישהו הזכיר לידה מחדש?)

אתמול מישהו אמר לי שזה קצת דומה לאלה שמחזירים בתשובה דווקא את האנשים הרחוקים ביותר מהדת. אבל זה הגיוני, ככה הוא אמר, כי הם אלה שהכי צריכים את התשובה, אנשים אבודים. אני לא בטוחה לגבי האבדון אבל אני מבינה למה הוא מתכוון.

אז אני מעבירה את זה הלאה. כי אם עשיתי את השינוי בעצמי אין סיבה שלא אפיץ את הבשורה ואגרום לאחרים ללכת איתי, זה הרבה יותר כיף ללכת את הדרך הזו ביחד. ("אחרים לבד איתך...")

אז הערב זה קרה, קבוצת הליכה של כמה חברות. אני הרמתי את הכפפה, הן זרקו כדורים והצטרפו. אני בכושר שלי, הן בשלהן, אחת מושכת את השניה וכך נגדל ונצמח. נמשוך עוד אנשים אלינו.

ממש קבוצת"אפקט המגנט".

ובנימה אישית:

שבוע שלם בלי ספורט, מי היה מאמין שהגוף שלי צמא לתנועה באופן נואש כל-כך. פעם הייתי צריכה לשכנע את עצמי לצאת להתאמן.

אז הערב היתה בעיקר הליכה, וקצת ריצה כי אני לא יכולה בלי. הברך כבר בסדר, הפצע מחלים והכל חוזר לתפקד. לא רציני.

אני הרי נינג'ה אחרי הכל..

;)

צעדים ראשונים בפעם המי יודע כמה

בשבעת החודשים האחרונים למדתי שעדיף לנסות ולהתחרט מאשר לוותר מראש. אז החלטתי לנסות. שוב. הפעם במקום אחר וניטרלי. מקום משלי.

הדבר הזה אגב, תקף לגבי הכל. לא רק לגבי הכתיבה ולא רק בעניין התהליך והדרך שאני עושה ורצה בו. 

הכתיבה שלי תקועה כבר הרבה זמן ואני נאבקת במחשבות כדי שיהפכו למילים שפויות מספיק לפרסום. אגב, אולי זו הטעות שלי בכלל, חושבת יותר מדי על ההתנצלות שתגיע לפני או אחרי המילים. זה קשה לא להצליח לכתוב כשלומדים כתיבה.

מישהו אמר שזה שלב כזה, שמרוב לימודים שמנפחים את המוח, הוא מתרוקן ולא מצליח להמיר את עצמו לכדי שפה ברורה. מישהו אחר אמר שזה המקום שאליו כותבים שואפים למעשה להגיע, נסיונות של חיפוש מתמיד אחר החיפוש עצמו. מן מטא-כתיבה ומטא-מחשבה, אולי בסוף יימצא ההומאוזטזיס. (הלכתי לאיבוד, אל תנסו להבין...)

הבלוג שלי מציאות מתולתלת בתפוז אנשים עדיין חי. לאחרונה הוא קצת מקופח פשוט כי אין לי מוזה לכתוב בו. יש לי בתיק ארבע דפדפות ושני פנקסים, יומן ושלושה עטים וגם הם לא ממש מתמלאים, וגם אם כן, אני בעצמי לא מבינה מה כתבתי שם, ביום למחרת. הטוויטר שלי כן גדוש במילים, ציוצים של פיסות מחשבה עפות ברוח ומחפשות את שקט ונחמה מיידית. לא להיות לבד לא להיות לבד לא להיות לבד.

למרות שגם להיות לבד לפעמים זה בסדר, אבל אני לא לבד. לא באמת.

וטוב לי.

נינג'ה מתולתלת בצבע אדום.

פותחת דף חדש, מתחילה לכתוב מחדש. אולי מפה יצא משהו שישחרר לי את המחשבה.

ברוכים תהיו אם תבחרו להצטרף אלי, קריאה מהנה.

בוקר שישי שמח ושבת שלום.

אני.