כשהתכוננתי למרתון אמסטרדם, מרחק היה מרחק וזמן
היה זמן מדוייק על השעון, המבט על הרבה פעמים השעון מבודד מדברים יפים שיש לראות
בדרך וזה מפספס הרבה מהכיף. אני עמוק בתוך תכנית אימונים ונהנית מכל רגע, גם
אימוני האיכות שלי וגם ריצות הכיף והנפח בשטח מחזקות אותי והופכות אותי להרבה יותר
עמידה בפני מכשולים או קשיים.
לפני שבועיים רצתי את מרתון טבריה, המרתון השלישי
שרצתי בחיי. זה קטע מגניב להגיד שרצתי 3 מרתונים. רצתי אותו כריצת ליווי לחברים
שרצו את המרתון הראשון שלהם, לא הסתכלתי על השעון במהלך כל הריצה כי קצב הריצה שלי
לא היווה חלק רלוונטי באימון. היתה רוח חזקה מאוד כל הדרך והגשם שהפך לברד בחלקים
מסויימים לא הפסיק לשנייה. נפל לי ג'ל באחד הקילומטרים הראשונים של הריצה ואיזה רץ
רדף אחריי כדי לתת לי אותו. זה היה משמח, כי בכל זאת חשבתי שכנראה אצטרך את הג'לים
האלה בהמשך. אז שמתי אצל אייל ג'ל אחד ספייר כדי שאם במקרה ייפול לי שוב ולא אמצא
בתחנות שבדרך, יהיה אחד רזרבי.
כבר הזכרתי שירד גשם בלי הפסקה, ובחלקים מסויימים
רצנו בשלוליות ענק, נכון? הייתי צריכה לעצור לפיפי בק"מ ה-8. אמרתי לאייל להמשיך
ושאתפוס אותו בדרך. היינו ספוגים מים, ולהוריד את הטייץ הרטוב היה הרבה יותר קשה
מבדרך כלל. כשחזרתי למסלול לא מצאתי את אייל. אכלתי ג'ל שלא התעכל לי טוב כל כך והקאתי
אותו. שתיתי קצת מים והתאפסתי על עצמי בחזרה. הגברתי את המוזיקה שלי וחזרתי לרוץ,
לאט ובטוח. הרוח מהצד ממש מקשה, מזל שהיתה לי מצחיה שמנעה מהגשם להגיע לפנים שלי,
אז בשלבים כאלה ואחרים הורדתי את הראש כדי שהרוח גם תיחסם. התבאסתי שכבר לא מצאתי
את החברים שלי אבל בכל מקרה אפגוש אותם בהמשך, או בסיום.
מי שמכיר את מרתון טבריה, יודע שהדרך היא מסלול
של 21.1 ק"מ הלוך ואז חזור, בדיוק באותה הדרך. בהלוך הכינרת בצד שמאל וההרים
בצד ימין, את הכינרת לא היה אפשר כמעט לראות בגלל הגשם והערפל, בחזור הראות היתה
כבר יותר צלולה ואפשר היה לראות יותר מרחקים. מצד שני, בחזור הרוח היכתה הרבה יותר
חזק, הגשם התחזק והפך לברד. זו התחילה להרגיש כמו מלחמת הישרדות. שאלתי את עצמי
בשלבים מסויימים למה אני עושה את זה, הרי זה לא מירוץ מטרה מבחינתי אלא ריצת נפח,
והתנאים הקיצוניים האלה לא בדיוק בעדי... עברתי להליכה כשהתחשק והיה לי קשה, חזרתי
לרוץ. בדרך היו תחנות ריענון עם מים וג'לים, ובגלל שכבר אכלתי את חלק מהג'לים
וידעתי שיש לי עוד דרך בחזרה, לקחתי בתחנות ושמתי בכיס של המעיל, שיהיה לכל מקרה.
באחת התחנות חילקו גם סוכריות של אותה חברה, והאמת שזה היה הרבה יותר יעיל לאכול 2
סוכריות כאלה, נתן לי יותר אנרגיה לשלבים המאוחרים והקשים של הריצה.
בקילומטר ה34 פגשתי חבר שרצתי איתו כמה פעמים
בשטח, הוא היה שם באחת העמדות של קבוצת הריצה שלו לעודד את הרצים מהקבוצה שלו. הוא
רץ איתי חצי קילומטר ועודד אותי שנשארו לי רק 7.5 ק"מ ושזה כבר ממש בקטנה.
עצרתי בפעם המי יודע כמה לפיפי, הודיתי לו על העידוד והמשכתי לרוץ. את הקילומטרים
האחרונים, הקדשתי בכל אחד לחבר אחר שלי, יצא שחשבתי על כל כך הרבה אנשים בדרך, זה
עזר לי לחייך ולהנות יותר מהדרך. כמובן שיותר מכולם חשבתי על אליאור, שהקדשתי לו
את כל הריצה הזו מלכתחילה, ורצתי לזכרו עם חולצה מיוחדת שהכנתי למירוץ הזה.
בק"מ ה40 הגשם קצת הפסיק והשמש אפילו הציצה
בין העננים. חוק מרפי, כל הדרך יהיו תנאי קיצון ורק בסיום יירגע קצת. צחקתי על זה
גם. כמה צפוי. אנשים בעיר עמדו ועודדו אותי ורצים נוספים שהיו שם שאנחנו כבר לקראת
סיום. התנגן לי איזה שיר מרגש בדיוק והתחלתי לבכות, להיזכר למה התחלתי את הריצה
הזו מלכתחילה, הסתכלתי למעלה, על העננים, על השמש, חשבתי על אליאור, צחקתי, לא
האמנתי שאני מסיימת את הריצה המטורפת הזו. חשבתי על החברים שרצו את המרתון הראשון
שלהם היום, איזו חוויה מטורפת.
בסיום, פגשתי המון חברים, גם את אייל שחיכה לי
וסיים רבע שעה לפני. חברים צילמו אותי עוברת את קו הסיום, מחייכת. מבחינתי לסיים
מחייכת זה הדבר הכי חשוב בכל הריצה הזו, כי זו ההוכחה שלי לעצמי שלמרות הקושי היה
לי כיף להתגבר עליו. היו חסרות מדליות למסיימים וממש התבאסתי, לא שרצתי בשביל
המדליה, אבל המרתון הזה הוקדש לבנאדם מאוד מיוחד והמדליה הזו מסמלת משהו מאוד חשוב
מבחינתי. שמוליק, חבר טוב שאיתו נסעתי לטבריה הלך ודאג לי למדליה. בכיתי מאושר
והודיתי לו, הפעם זה היה חשוב לי ממש.
קושי או לא, עשיתי את זה. חצי שעת ריצה לפה או
חצי שעת ריצה לשם – כשמתכוננים למרחק של אולטרה מרתון זה פחות קריטי כי זה עוד זמן
רגליים חשוב, לתרגל ריצה עם דברים בלתי מתוכננים שקורים בדרך, לנהל את הריצה ולא
לתת למשברים קטנים להפוך ל"קיר" הזה שמשתלט על הריצה שלי בשום דרך...
מתחילה שבוע שמיני לתכנית אימונים למירוץ. מעלים
נפח, מעלים הילוך, אני מתחזקת ומתחשלת.
כיף לי.
J
שיהיה שבוע טוב!
