8 שנים וזה מרגיש כאילו אתמול היית פה.
נזכרתי בערב הגשום ההוא. ראינו סרט ונרדמנו מחובקים וכשקמנו בבוקר, קצת אחרי הזריחה, ראיתי שאמא שלי צלצלה אלי 15 פעמים. היא רצתה לשאול איפה אני, כי הרכב אצלי והיא דואגת. היה קר כל כך בחוץ וחם כל כך בתוך החיבוק הזה.
אני יכולה להישבע שהריח שלך עדיין זכור לי, וכמה צחקת כשאמרת לי שהחולצה שלך עשתה לי סימן על הלחי.
אז עוד לא היה WAZE וכשיצאתי מהבית שלך הגעתי לתל אביב כדי לנסוע לראשון לציון, פשוט כי הייתי קצת עייפה ושכחתי את הדרך.
8 שנים וזה מרגיש כאילו אתה בכלל עדיין פה. אין שבוע שאתה לא נמצא איתי במחשבה.
לפני שנה רצתי לזכרך את המרתון בטבריה, במזג אוויר משוגע יותר ממה שהיה באותו הלילה שישנתי אצלך. השנה, כשהייתי בטבריה רצתי פחות ממרתון. הרבה פחות. ונהניתי באותה המידה. והיית איתי באותה המידה. היתה רוח משוגעת, לא שמתי לב אליה לרוב כי השמיים הכחולים והשמש המחממת גרמו לי לנינוחות כזו. הסתכלתי למעלה והרגשתי אותך.
אתמול חזרתי לשטח, שלוש וחצי או ארבע שעות של מסלול מהאגדות. חשבתי עליך באיזה רגע של קושי מאושר. הרוח גרמה לי להתגעגע אליך, עם אור ראשון וזריחה משגעת, נזכרתי בלילה הקר ההוא, לפני 9 שנים, בו שכבנו במיטה שלך מחובקים. זה היה הרגע הכי אינטימי והכי מרגש שהיה לנו. זה היה הלילה שהתאהבתי בך.
זה היה הלילה שישאיר לי אותך בלב לנצח.
עוד 3 ימים זה יהיה בדיוק 8 שנים,
סעמק, לגעגוע אליך פשוט אין סוף.
