"מהמקום הכי נמוך עולים הכי גבוה,
לגמור ולהתחיל הכל שוב מהתחלה,
לחתוך את השמים דרך קור ואפלה,
לקבל את הכנפיים חזרה..."
(מוקי)
***
זה היה סופשבוע שחיכיתי לו המון זמן. האמת היא שאני חושבת שמאז שיחת הטלפון שקיבלתי מרומן לגבי המקצה שנרשמתי אליו, שווידא שאני יודעת למה אני נכנסת, חיכיתי בציפייה דרוכה אליו. גם אם לא ממש הודיתי בזה, התחלתי להתכונן אליו, בגוף ובנפש. אימוני העליות והטיפוס, ריצות ההכנה המאורגנות, ריצות הנפח והזמן על הרגליים, איכשהו הכל התחבר לזה, זהירות יתרה ובלי הצהרות. רק אני אל מול עצמי, בשקט כזה, שמרגיש לי קצת יותר נכון לאחרונה.
זה אמנם לא מרחק שאני לא מכירה אבל מבחינת עובי המסלול והאופי שלו, זה בהחלט היה אחד אם לא המסלול הכי קשה ומאתגר שעשיתי בשטח בינתיים.
36 ק"מ עם 1600 מטר טיפוס מצטבר.
ביליתי 7:30 שעות על הרגליים שמתוכם למעלה מ5:30 שעות - לגמרי לבד. ההתחלה היתה ב4 בבוקר. תעשו את החישוב לבד.
 |
| צילום מופתי: ערן וגנר, חבר לשיגעון. |
אני באמת חושבת לפעמים שככל שקשה לי יותר בדרך, ככה החיוך והסיפוק שבסיום האתגר גדולים וארוכים יותר.. ומאז אתמול - אני שוב בעננים. סופסוף..
כשסיימתי, חיכו לי שמעון ואילן ואסא ועוד כמה אנשים וחברים יקרים. פתאום המחשבה על הדברים שמחכים לי בעתיד הקרוב והרחוק נראים מדליקים, כאלה שגורמים לי להתרגש, לפרפרים בבטן לקפץ, למטרות להתמקד...
עוד שלב, עוד התפתחות וגדילה... מסתבר.
יש לי המון רצון ורעב ללמוד, לשפר ולעשות ולחוות. והכי כיף שזה שוב התעורר בי לחיים לאחרונה..
***
את הבוקר, שבת, התחלתי במירוץ כפר סבא, עשרה קילומטר. בשבילי זו היתה ריצת שחרור, ועל הדרך ליווי לסימונה, חברת ברזל שלי, בלתי שבירה וחזקה בצורה שאפילו היא לא יודעת ומבינה כנראה. נתתי לה עידוד במשך 70 דקות של ריצה במטרה להחזיר לה את הביטחון והיכולות. מעבר לכך ששמחתי שיכלתי להיות שם עבורה, להזכיר לה עד כמה היא חזקה, עד כמה היא נחושה ומה המסוגלות שלה, שהיא שוכחת לפעמים, ההקבלה אל עצמי היתה מדהימה, אולי קצת שונה, אולי קצת גדולה יותר, אולי קצת מנוסה יותר, אבל ברגעי הקושי וחוסר הביטחון שנופל עליי במהלך השהות בשטח, בדיוק אלו המנטרות שאני צריכה לשנן לעצמי, לתת לעצמי להעז קצת יותר, לנצח את הפחד, לא לפחד לדחוף את עצמי חזק יותר. ההבנה שאני זהירה, לפעמים זהירה מדי, הגיעה. אני לומדת ומתפתחת, מנסה לשאוב נסיון וידע מגדולים ממני, ממורים טובים שיעזרו לי בבוא הזמן להיות מדריכה טובה כזו בעצמי בעולם הריצה.
ליוויתי את סימונה היום במשך 10 ק"מ שהיו לה לא קלים, אבל הם היו מצויינים, והחיוך שלה כשהיא סיימה, הזכיר לי מישהי, שמסיימת את האתגרים הקשים שהיא מציבה לעצמה. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את סימי, לא רק, אבל גם. יש עוד מלא סיבות שהיא החברה הכי טובה שלי (מממ... פתאום חשבתי שזה מעניין אם היא תקרא את זה 😃)..
רצנו עם עמית, למען עמותת "צעדים קטנים" - על מנת להעלות מודעות למחלות ניוון שרירים, דושן ובקר.
מדהים היה לרוץ כולנו ביחד עם חולצה של העמותה, צמידים, ובעיקר ההרגשה המדהימה הזו שתרמנו ולו במעט לקידום והעלאת המודעות. כל חברי הקייטנה היו שם, וזה הפך למסורת מגניבה ומרגשת..
זהו, יש לי אנרגיות מוטרפות אחרי הסופ"ש הזה, חידושים, התרגשויות, תכנונים... שמח פה.
אז שיהיה חג שמח! :)
