למה אני רצה? ולמה דווקא 100 ק"מ? מה גורם לי להניע את עצמי
קדימה? ומה אני מחפשת בקילומטר ה87 שלא אמצא בקילומטר ה-40. למה האתגר הזה הוא
האתגר שבחרתי לעצמי הפעם, ולמה דווקא עכשיו, ולמה בדרך הזו? ולמה שוב?
המון שאלות שאלתי את עצמי אחרי הפגישה הבוקר. הוצבה לי מראה דווקא בכיוונים שאני לא חושבת עליהם בדרך כלל, והצללים, וההשתקפות מעלה המון שאלות. לא בטוח שיש לי את כל התשובות עליהן מיד. החיפוש אחר תשובות גורם לי לכתוב, ולחשוב, ולכתוב עוד, ולהתכנס אל עצמי למחשבה. אני כותבת בלי למחוק כלום. מנסה ונזכרת בכל והכל הופך למילים, לצלילים של שקט. יש עומקים שאני עוד לא מכירה בעולם הזה של הריצה, ושל האולטרה, ושלי עם עצמי.
אני מחפשת שקט, יותר נכון, כמהה לו. אני חושבת שאחרי זמן מה שאני על
הרגליים אני מגיעה לנקודה בה אין יותר רעשי רקע ואז זו רק אני עם עצמי, והשמש, והטבע.
מי שרץ איתי שעות רבות ומכיר אותי אחרי 5 שעות למשל, יודע שזו לא אותה אחת אחרי
שעה וחצי. אני עוברת שם תהליך עם עצמי, יוצרת בעצמי פרק חדש, בכל ריצה. הרגשות אכן
צצים ועולים בי, אני חווה את כל קשת המחשבות והתחושות בו בזמן, ומעבדת אותם. ככה
אני בצורה הכי נקייה שלי והכי מחודדת. ככה אני בלי מסיכות של חוזק וקשיחות שיש בי
לרוב, ובלי פילטרים.
אני מאתגרת את הראש, את הרגליים, את תחושת הבטן. להתמודד עם אתגר אחרי
אתגר, להכיר את עצמי לעומק, לחפש את הנקודה שבה אני מגיעה למקום העמוק ביותר שבי,
בלי מסכות, בלי מחשבות על אף דבר שמסיט אותי מהמטרה. ואני בודקת את זה תוך כדי
תנועה, מתמודדת עם פחדים, עם חוסר הביטחון שלי, עם תחושת ה"לא מספיק"
שליוותה אותי כל החיים שלי. אף פעם לא
הספיק לי, אף פעם לא הרגשתי את השקט הנפשי הזה, את ההשלמה. תמיד הייתי אחת שפורשת
מאתגרים באמצע שלהם, וכשקצת קשה מוותרת לעצמה. מוותרת על עצמה. זה מסע שאין לי
מושג איך ייגמר, אני בדרך לחקור אותו. ולהכיר את עצמי קצת יותר טוב......
***
 |
| 5:15 בבוקר בשבילים. בוקר טוב. |
יצאתי לריצה ב5:15 בבוקר, לבד. במקום שממנו הכל אצלי התחיל. היער שככל
שהוא גדול, הוא מזכיר לי כמה אני מרגישה בו בבית. אמנם פרסמתי את ההצעה להצטרף אבל
בתוך תוכי, קיוויתי שדווקא הפעם לא יגיע אף אחד נוסף, ולו כדי לא להסיט ממני את
השקט. אני צריכה לקלף אותו לבד, שכבה אחרי קליפה שמאוד קשה לי לפצח. כשהאור הראשון
עלה, הסתכלתי על השמיים והבנתי למה הוא שלח אותי דווקא לכאן, דווקא הפעם, ולמה
הפעם זה דווקא טוב שזה קרה לבד. הוא מכיר אותי, ומבין מה מניע רץ למרחקים ארוכים,
לרוץ קדימה, לרצות להתקדם. הוא מבין את זה יותר ממני, אני עדיין מנסה ללמוד ולהכיר
את המקומות בהם זה פוגש אותי. אבל, לאט לאט, גם זה יקרה, בזמן הנכון לו.
החששות הרגילים תמיד נמצאים שם ומתחילים להתנדף ביחד עם הזיעה אחרי
הקילומטרים הראשונים של הטיפוס שאני מתחילה לצבור, בדרך כלל זה קורה כשאני מוצאת
את עצמי מחשבת איפה לשים את הרגל קודם ובמה להיאחז. הסינגל הזה, ההר הזה עם
המדרגות בסוף העליה שלו, יש לי יחסי אהבה שנאה איתו מאז שעמדתי בראשו וקיללתי בדמעות
את ב', שניצל אותי למרות שיש לו חברה, רק שהוא קצת שכח לספר לי את זה כשהזמין אותי
אליו הביתה וגרם לי להרגיש הכי נפלא בעולם שאחר כך התגלה כזיוף מושלם. חיזר אחריי
במשך חודש, הביא לי קפה למשמרת ונשאר עוד כמה דקות בסוף כל אימון, רק בשביל לקשקש
איתי קצת. גם הוא התנדף, כי נידפתי אותו מהחיים שלי בדיוק כמו שעגלי הזיעה של חום
יולי אוגוסט מתנדפים. רק שפה זה קצת יותר בקלות כי הלחות פחות מעצבנת מזו שהיתה
כשהוא היה שם.
איזה כיף לרוץ ככה. בכלל, איזה כיף סופסוף לרוץ.
 |
| בפסגה שלו הכל נראה הרבה יותר צלול. כרמילה. |
תוך כדי תנועה, בייחוד כשהיא איטית וקשה, פתאום חולפות לי מחשבות בראש
של "למה לעזאזל אני עושה את זה?" והרי, זה בדיוק הסיבה שאני יוצאת לריצה
אחר ריצה וחוקרת את עצמי לעומק, לבדוק מה מניע אותי קדימה. בסוף אני תמיד מוצאת את
התשובות אבל גם נשארת עם עוד שאלות חדשות שצפות לקראת הפעם הבאה שאצא לאימון ארוך.
אני חושבת שהתשובות הגיעו הבוקר לקראת השעה השלישית שהייתי על הרגליים, שם גם
התחילו לבעבע עוד שאלות עמוקות יותר ושקטות הרבה יותר, כאלו שאשאל בפעם הבאה שאצא
לרוץ. שם הרגשתי את השקט שהתגעגעתי אליו. הדרך הדרומית שעברתי בה כל כך הרבה פעמים
התמזגה לי עם התחושה, אולי הידיעה שזה הסוף, שמילאתי את החובה היומית שלי כלפי
עצמי, אולי כי הסביבה מוכרת ושוב הרגשתי בבית.
הראש היה ריק מדאגות, ופתאום לא רציתי שהדרך תיגמר.
 |
| מוצאת שקט. |
