במקור,
הריצה הארוכה של שישי היתה אמורה להיות 40 קילומטרים טיול ביער בן שמן. מן שבוע
הפחתת עומס כזה, פחות עליות, פחות עצימות. נפח רגליים כמו שאנחנו קוראים לזה. בשבת
שעברה המאמן שלי פרסם שמתוכנן לרוץ בסופ"ש על המסלול של ים אל ים, כ-30
ק"מ. לעלות את העליות המשמעותיות שיש לנו במירוץ. כמובן שמיד הודיע לי שיש
שינוי בתכנית ואני מגיעה גם. יאללה, אני על זה.
באמצע
השבוע רצנו ביחד, הוא ואני, ספונטני ומגניב. שעתיים ומשהו של אימון קליל שהספקנו
לדבר בו על כל כך הרבה דברים. ריצה קלילה עם אנרגיות אש של בוקר קר שהלך והתחמם
ככל שהתקדם הזמן.
בשישי,
רציתי להתחיל חצי שעה לפני כולם, קבענו כמה חבר'ה להתחיל קודם, פנסי ראש וכוונה
להספיק איזה 4-5 ק"מ כדי להרוויח עוד קצת נפח רגליים. אני דייקנית, חבל שלא
כולם, אז התחלנו בעשרים לשש, כשכל הקבוצה מתחילה בשש. שלושה ק"מ יותר זה גם
משהו, פנס ראש, הלוך חזור של 1.5 ק"מ כדי להשלים פער. נפגשנו כולם, כולל אלו
שהתחילו ב4 בבוקר והספיקו כבר לרוץ איזה 20. איזה כיף. קבוצה ענקית של רצים
ואנרגיות מדהימות של בוקר שרק מתחיל להאיר. עלינו את כל העלייה שאני כבר מתחילה
להכיר בעל פה כל אבן ושינוי זווית, כולל מתי עדיף ללכת ומתי לרוץ.
האמת היא
שהפעם בניגוד לפעמים קודמות, רצתי הרבה יותר. ממש התחזקתי. המחשבה על המאמן שלי
שנמצא גם על המסלול ועוד כל הרצים האלה שבאו לעבוד ולהתחזק, גורמת לי להוציא מעצמי
הרבה יותר כוח. עד כדי כך שהוא אמר לי כשהגענו למעלה שנראה שקליל לי. באמת לא היה
לי קשה מאוד, זה כיף!
בחזור טסתי
את הרוב ממש מהר, נצמדתי שם לחבר'ה ושקענו בשיחות ושירים שהתנגנו ברקע שלא שמתי לב
בכלל לקצב. בשלב מסויים הם פתחו פער גדול יותר ואני חזרתי לקצב מהיר אבל נוח,
ראיתי אותם מקדימה וזה נתן לי דלק להמשיך. בשלב מסויים המאמן שלי חזר לכיוון שלי,
סימנתי לו עם היד שהכל ממש בסדר, והוא אמר שהוא יודע אבל בא לרוץ לידי. שוב דיברנו
על מלא דברים בדרך, החל מנושאים שקשורים לריצה ועד חברים ומשפחה וסרטים.. עוד כמה
חבר'ה פגשו אותנו בדרך למטה ורצנו ביחד. היה כיף. אחלה של אנרגיות, וכל הזמן
בתנועה.
כשהגענו
למטה, עצרנו ליד העלייה המטורפת להר כרמילה. החלטנו שצריך אז טיפסנו עליה. כבר
עליתי אותה לפני כמה זמן, וכמה מהחברים לא הפסיקו לקלל אותי בדרך, למרות שקשה זה
כיף. את הרוב עולים בהליכה, חתיכת טיפוס טכני וחיזוק עשינו שם. שוב היינו אחד
מאחורי השני, פחות מדברים ושקועים בטיפוס, במסלול. כשהגעתי למעלה, הופתעתי לשים לב
שהייתי הבחורה היחידה בחבורה שעלתה שם את הטיפוס הה, כולם זרקו לי כל הכבוד
וחיזוקים. התחלנו לרדת בחזרה, לא באותה דרך אלא דרך השביל המרכזי של ההר, עד
הירידה של שביל ישראל. החלקתי בדרך ועפתי קדימה, הם בדקו שהכל טוב, והמשכתי לרוץ
מהר מאוד. קורה. הכל בסדר J הגענו לירידה של השביל והבנתי שזה הולך
להיות קשה בערך כמו הטיפוס של קודם. לאט ובזהירות. גם את הירידה הזו סיימתי אחרונה
מבין החבר'ה, הם חיכו לי בסיום שלה. אמרתי להם ש"הדברים הטובים ביותר מגיעים
אחרונים" והם הסכימו. המשכנו לרוץ עד המכוניות והרגשתי שגם אם היו עוד 10
ק"מ עכשיו הייתי ממשיכה לרוץ בכיף.
אחר כך
ישבנו לקפה, ואז חומוס. היה מגניב לגמרי. היינו מלא חבר'ה וכיף לבלות עם כולם. רק חבר אחד שנמצא כרגע בחו"ל היה ממש חסר לי.
המסקנות
שלי היו בעיקר שריצה טובה זו ריצה יעילה, כזו שלא מבזבזים בה את הזמן ומגיעים כדי
לרוץ. את המצלמות משאירים לסיום, או להתחלה. את הדרך מנציחים בעיקר בראש ובאנרגיות
שנשארות אחרי כן.
המירוץ
עוד חודשיים ואני מתחזקת לי, לאט ובטוח. אני כבר ממש מתרגשת. זה מרגיש קרוב ממש
ויש עוד כל כך הרבה עבודה עד אז כדי שאהיה ממש מוכנה.
בינתיים
אני משתגעת מיומיים מנוחה שנתנו לי היום ואתמול, אפילו לא ריצת שחרור בקטנה של שבת בבוקר. מדהים איך היתה חסרה
לי הריצה של שבת בבוקר.
אבל זה
בסדר, צוברים רעב עד האימון הבא, ואז כשהוא יגיע הוא יהיה מוצלח מתמיד. (מחר בבוקר... חצי ארוכה.. אימון חשוב!)
שיהיה שבוע
אש!
 |
