 |
| הזריחה שלי. מהמקום שאני אוהבת לראות אותה. |
לא, זה לא פוסט על ריצה הפעם, לפחות לא באופן ישיר, אלא פוסט על החיים, על תובנות, על מחשבות שעוברות לי בראש בעקבות דברים שקרו ובעקבות הדברים שלא קרו. אלו מילים שנמצאות לי בראש כבר חודש, מחכות לרגע הנכון לפרוץ החוצה, מבשילות ועומדות עד שיגיע תורן לפקוע.
ובכן, כנראה הוא הגיע.
אתמול בדרך מהעבודה, השעה 15:30, עלתה בחורה דתיה צעירה לאוטובוס והתיישבה לידי. חיוך מאוזן לאוזן קישט את פניה, שאלה אותי אם אני מדליקה נרות והגישה לי זוג נרות שבת עטופים בנייר צלופן שקוף קשור בסרט חום. באינסטינקט הראשוני אמרתי תודה וסירבתי לקבל אותם ממנה. "את מדליקה נרות?" שאלה בהתעקשות. "האמת שלפעמים, לעיתים רחוקות." היא חייכה, אמרה שאקח בכל זאת, גם אם לא אדליק אותם, רע לא יקרה מזה שאקח אותם ממנה, אם ארצה אדליק, אם לא, פעם אחרת. חייכתי, הודיתי לה, זרקתי אותם בתיק. משקפי השמש שלי כיסו את העיניים שדמעו בלי סיבה ברורה באותו הרגע. כל כך הרבה רגעים התנקזו לאותם רגעי שמש קופחת, השקט ששרר באוטובוס למרות שהיה מלא ברובו, והמחשבות שלי שנדדו אל המקומות הכאובים של השבוע האחרון.. הכל פשוט צף.
אז לא, לא הדלקתי נרות שבת הפעם, כנראה כי הייתי באמצע ריצה בדיוק בשעה הזו שצריך להדליק אותם, שקעתי בעצמי בצורה קצת אחרת וקיבלתי את השבת באופן שנוח לי. אבל אותה בחורה היתה שם והזכירה לי לחייך ברגע כעס קשה במיוחד, רגע שהרגשתי שכבד לי מדי, שחררה ממני משהו שהפך אותי קלה יותר, מהירה יותר, מרוכזת יותר במה שחשוב, במה שטוב. כל השאר ממש לא משנה...
אבא שלי אמר שגם אם רוצים אי אפשר להתנגד לטבע. מצד שני, הוא מציע להתרחק מראש מדברים שיש לנו החשד שיתגלו כרעילים בהמשך. השיחה הקצרה איתו אתמול גרמה לי לפתוח את העיניים, הבנתי כמה דברים מחדש, חישבתי צעדים לאחור ולפנים. הרגעים המעטים שאנחנו נחשפים אחד לשני בצורה האמיתית הזו הם רגעי מפתח בחיים שלי. לא מסיבה ברורה, אני פשוט סגורה בעולם שלי והוא בשלו לרוב, וזה בסדר, כי הוא אבא שלי ואני הבת שלו גם אם לא אספר לו על כל שעה וחוויה בחיי. מה גם שאת הרוב הוא לא יבין או לא יגע בו מספיק. אבל הרגעים האלו שאנחנו כן מדברים ומתחברים הם רגעים שאני חוקקת לעצמי בראש, לומדת ממנו כל כך הרבה. מעניין אם גם הוא לומד משהו ממני.
אז למה תאורה מלאכותית?
כי בין שקיעה על דבר ישן לטובת זריחה על דבר חדש טוב יותר שיביא איתו גדילה וצמיחה, אני מוצאת את עצמי עובדת על הנקודות שצריכות להתחזק, מתחזקת את הקיים, מחפשת את הנעלמים ופותרת את המשוואות האלה שמשאירות אותי קפואה במקום. לפעמים אלו פינות חשוכות שרק צריכות שנדליק את האור כדי שנמצא שם בדיוק את מה שחיפשנו. מקומות שללא תאורה יזומה על ידנו, יכול להיות שהיינו מפספסים אותם כל החיים. ואם לא כל החיים, אז אולי כשהיה מאוחר מדי, או מאוחר בכלל. עדיף שננצח את הזמן במקום שהוא ינצל אותנו, לא?
שבוע טוב שיהיה פה!
