 |
| אני דקה אחרי מירוץ המוסיקה, 10 ק"מ בראשון לציון (מאי 2013) VS אני מפעם. ניצחתי. |
אם סבתא שלי היתה פה, היא בטח
היתה שואלת אותי "למה את רצה? פשוט קחי מונית!". סבא שלי היה מחייך
ואומר שאם הוא היה יכול היה מצטרף אלי, ואני הייתי רצה להביא לו את התרופות שלו עם
כוס מים.
***
ב-19.9.2012 הצטרפתי לשומרי
משקל. זה היה יום אחרי ראש השנה, שבוע לפני יום ההולדת ה-26 שלי. האסימון נפל בראש
השנה, הסתכלתי על אנשים אוכלים בארוחות החג ופתאום תפסתי את עצמי, את הכמויות, את
האיכות של מה שנכנס לי לפה, נחרדתי.
אף פעם לא הייתי רזה. אני
שוקלת היום כמו ששקלתי בכיתה ז' בערך וגם כשהצטרפתי לקפואירה וירדתי במשקל, עדיין
הייתי מלאה (ואז עם הזמן עליתי שוב....).
אז שיניתי הכל מאותו היום: את
החיים, את האיכות, את הכושר, את האושר.
המפגשים השבועיים בקבוצה הפכו
להיות דבר שחיכיתי לו יותר מכל, האימונים הפכו להיות המתנה שלי לעצמי ולא המטלה
שלי. זו תחושה נפלאה של דרך ותהליך, ויחד עם אלו מגיעות התוצאות.
קצב ההורדה שלי במשקל באמת לא
טריוויאלי, אני חושבת שאני עדיין מתרגלת ומפנימה את השינוי. כל שבוע ראיתי ירידה,
אולי רק מלבד פעמיים ואלה היו שבועות של המחזור החודשי (אישה, בכ"ז). עשיתי
את כל מה שלאה המדריכה אמרה והמליצה, ניסיתי, שיניתי, התחלתי לבשל ולמצוא תחליפים
מהנים לכל דבר שאהבתי בעבר ולא שייך לתזונה מזינה ודיאטתית ויחד עם אלה זכרתי ואני
עדיין זוכרת לשמור גם על ההנאות הקטנות ועל הרגעים בהם צ'ופר לעצמי דרוש לי.
בנקודה זו, אני חייבת לציין
שתגובות מהמשפחה ומהחברים הם הדבר הכי מפרגן והכי מעשיר שיש מבחינת התהליך הזה.
כולם מבינים את רמת הרצינות, כולם נרתמים לעזרתך, מייעצים פה ושם ונותנים לי את מה
שאת צריכה, רק צריך לדעת מה, ממי ואיך לקחת. הכל בידיים שלי.
אין רגע אחד בעשר החודשים
האחרונים שלא נהניתי מהתהליך. זו לא דיאטה, זה אורח חיים. זו אולי נשמעת כמו בדיחה
קלישאתית. לדיאטה יש תאריך תפוגה ולאורח חיים לא. אנשים שואלים אותי איזו דיאטה
עשיתי, ומקבלים את אותה התשובה: "מוטיבציה בשמיים ורעל בעיניים."
אני מכורה לספורט (אימוני קפואירה
וריצה!), נהנית לאתגר ולבחון את עצמי. התחלתי לרוץ למרחקים של 10 ק"מ, עשיתי
עד עכשיו שני מירוצים רשמיים; מירוץ המוזיקה של ראשון לציון, מירוץ הלילה של ברוקס
מרתוניה) ואני בדרך ללפחות עוד אחד בחודש הבא ;) בלי קשר, אני רצה את המרחקים האלה
גם עם עצמי, התחרות שלי היא עם עצמי נטו, מוכיחה יכולות ומסמנת V של ניצחונות אינסופיים.
את אימוני הקפואירה ברור ששידרגתי, הכושר והיכולות רק הולכים ומשתפרים, טפו טפו
טפו ;)
אני נהנית לשלוט באוכל ובגוף
שלי באופן הזה. אני נהנית מהמודעות ומהיכולות שהוכחתי לעצמי שיש בי. זה עדיין לא
מובן מאליו, וכנראה שאף פעם לא יהיה... (ואולי טוב שכך, כשזה לא מובן מאליו, האצבע
כל הזמן נשארת על הדופק).
החל מה-18.6.2013, אני "חברת
כבוד" בשומרי משקל. לאחר שמונה חודשים בהם הורדתי 24 ק"ג עד למשקל היעד
שלי, ועוד 2 מתחת לו (זה הטווח שמותר לי), הפסקתי למעשה בתהליך הירידה במשקל
ונכנסתי לשלב השמירה על המשקל הנוכחי, המשך תהליך של אורח חיים בריא טוב ושמח. זה
אף פעם לא נגמר ואין לזה תפוגה. אני עדיין לומדת את עצמי, שומרת ובוחנת את התגובה
למאכלים, להנאות, לשחרורים וגמישות מדי פעם ולחזרה מהירה לשיגרה ודרך מוכרת
וברורה. כי בלי לשים לב, אפשר בקלות לחזור לאחור ולאבד שליטה. (ובשביל זה הקבוצה
בשומרי משקל וקבוצות נוספות ברשתות חברתיות, שמחזיקות "רשת הגנה" בכל עת
ושומרות על הדרך מוארת).
אני מאושרת. אני לומדת לאהוב
את עצמי בכל יום קצת יותר. אני נהנית לתת השראה ולהאיר דרך לאנשים מסביבי. (לפחות
שתי חברות הלכו בעקבותי ושינו את אורח חייהן.)
אז זו אני החדשה. אוהבת יותר,
אנרגטית יותר, לומדת את עצמי מחדש, מהירה יותר, משוחררת יותר, מאושרת.
 |
| מחייכת בלי סיבה, פשוט כי אפשר! (צולם אתמול בקצרין) |
זה באמת על קצה המזלג. אני
הרי יכולה לכתוב עוד המון, אני עוד מתרגלת לשינוי והחוויות האלה לא נגמרות לעולם.
(:
שלא ייגמר לעולם.
נ"ב- אם סבתא שלי היתה
כאן והיתה שואלת למה לא לקחת מונית, כנראה הייתי עונה לה שאת הכסף למוניות אני
מעדיפה לחסוך כדי להרשם לעוד מירוץ, לקנות נעלי ספורט חדשות או פשוט לנסוע ברכבת
אל האהבה החדשה שלי בחיים (חמסה חמסה).
וכנראה שהיא היתה גאה בי.
