The sound of silence

ביום שישי בבוקר הייתי צריכה לצאת ל4:15 שעות ריצה קלילה וכיפית ביער בן שמן עם חבר. התחלנו את הריצה כמתוכנן ולמרות שהגוף שלי היה מוכן ב100% לקראת הריצה הזו, משהו עצר אותי וכבר בקילומטר ה-4 הרגשתי שלא טוב לי. משהו לא עובד כשורה. היה לי קר ברמה מפחידה, הרגשתי ממש כאילו מישהו נועץ בי סכין קפוא במותן. החלטנו לעבור להליכה דווקא בקטע מישורי מאוד וקל, ומשם החלטתי שאני רוצה ומעדיפה לחזור לאוטו. הגוף שלי עדיין בהתאוששות ועייפות מריצת ה-50 ק"מ בשבוע שלפני כן. ואולי למרות שהראש מאוד מוכן למרחק ולזמן על הרגליים, הגוף עייף וצריך לנוח. חזרתי הביתה וישנתי המון.
בצהריים יצאתי לאמן, פיצוי על ראש השנה וכל הימים שלא עבדתי בהם בגלל החגים והחופש, ותוך כדי כבר תיאמתי לעצמי ריצת כיף עם יעל ועידן, שני החברים הכי טובים ונכונים לי לריצה. קבענו לשבת בלילה/ לפנות בוקר, תכננתי לצאת בהתחלה שעה קודם לכן כדי להשלים עוד קצת זמן על הרגליים אבל בסוף וויתרתי והתחלתי בשעה שקבענו.

היתה לי ריצה מדהימה וכיפית, הרגשתי מצויין מהרגע הראשון. לא הסתכלתי על המרחק, רק על השעון בכל חצי שעה כדי לאכול משהו ולשמור אנרגיות. ניהלתי שיחה עם יעלי וזה העביר לנו את הזמן והקושי בצורה נהדרת (לשתינו בתכל'ס היה קשה בהתחלה, אבל עבר ובסוף זרם לנו נפלא).
הגענו בחזרה לרכב אחרי 20 ק"מ ולי היה עוד זמן להשלים, אז אחרי התלבטות ומחשבה של וויתור, הוצאתי את המוזיקה והתנתקתי, יצאתי לעוד שעה ורבע של שקט, רק אני והשמש, על אותה הדרך שרצנו בה ביחד. הייתי קלילה והיה לי כיף. פתאום ממש מרגישה שהתחזקתי...

קילומטר וחצי מהסוף, כשאני כבר כמעט רואה את האוטו ומגיעה לסיום, עפתי קדימה ופגשתי את הקרקע מקרוב. שפשופים בשתי הברכיים וקצת בכפות הידיים. קמתי ושחררתי איזו קללה עסיסית לאוויר, שטפתי את הברכיים המדממות מהשפשוף והמשכתי לרוץ. זה לא מנע ממני להמשיך ולסיים בחיוך ענק.
בסוף הריצה ליד האוטו פגשתי את זיו, רץ למרחקים ארוכים עם ים של נסיון והשראה. ראיתי אותו כשרק יצאתי לזמן הריצה שלי לבד חולף לכיוון השני. צחקתי איתו שבלי להתרסק זו לא ריצה, והוא הסכים ואמר שזה שטויות. כמובן שזה שטויות. גם זה יעבור :)
רוכב אופניים אחד עבד ונתן לי לרסס איזה משהו על הברך כדי שלא יזדהם ויעצור קצת את הדם. איי זה שרף!!

התחרות כבר ממש קרובה ואני ממש מתרגשת לקראתה.
תקופת הטייפר הזו מצחיקה, כי אני רגילה לקום נורא מוקדם כדי לרוץ ופתאום נזכרת שהיום אני ביום מנוחה.
זה זמן טוב להשלים ולדחוף עוד שעות עבודה ואימונים מוקדמים יותר בבוקר כדי לסיים לעבוד מוקדם יותר, שעות מנוחה, סידורים של מוזיקה בנגן שלי ובכלל להתפנות לעוד דברים..

https://www.youtube.com/watch?v=Bk7RVw3I8eg


גמר חתימה טובה לכולם ויום טוב :)

המילים נערמות לי בראש כמו הקילומטרז' על הרגליים...

אז האמת היא שלא הספקתי להכנס לפה כדי לכתוב, די הרבה זמן. כשכבר נכנסתי וזנחתי את זה די מהר כי לא הצלחתי להתרכז, התעייפתי מהמחשבות של עצמי והאמת היא שהייתי טרודה או עסוקה במליון דברים אחרים שמנעו ממני לחשוב בצורה סכמתית כלשהי שאצליח להעביר רצף מחשבות רנדומלי אל הכתב. 

אבל עכשיו זה כבר נהיה לי חסר, ומדגדג באצבעות. 

מאז ה Eco Trail De Paris שהשתתפתי בו בחודש מרץ - מירוץ של 80 ק"מ בשטח, עברו כבר די הרבה קילומטרים. לא לקח לי יותר מדי זמן להחליט על היעד הבא בריצה, להגדיל קצת את המרחק והפעם להישאר בארץ.. 

בעוד 25 ימים אשתתף במירוץ אולטרה מרתון סובב עמק, במקצה 100 ק"מ. הזינוק הוא בקיבוץ הזורע שבצפון בשעה 21:00 בערב של יום חמישי, וההכנות למירוץ הזה בשיא, כאשר בסופ"ש האחרון השתתפתי במירוץ למרחק של 50 ק"מ בתנ"ך תש"ח שהיווה לי את הריצה המסכמת לקראת המירוץ בסוף החודש (שהיה והתנהל מעולה ויותר טוב מהצפוי! :) ). 

התחלתי להתאמן למירוץ בחודש אפריל, כחודש לאחר המירוץ שלי בצרפת. מרגישה עד כמה העבודה עם המאמן שלי מוכיחה את עצמה ומתחברת לי בצורה הנכונה ביותר, לומדת, טועה, נופלת, קמה, גדלה, מתפתחת, צוברת נסיון.. כל יום הוא למידה נוספת, התקדמות.

משבוע לשבוע אני מרגישה איך אני מתחזקת - פיזית ומנטאלית כאחד. האמת היא שמצד אחד אני מרגישה מאוד מאוד מוכנה לאתגר, אחרי החודשים האחרונים והעבודה המאוד קשה שאני עושה לקראתו, ומצד שני המרחק הזה מפחיד ומלחיץ. אני מתרגשת ומנסה לדמיין איך כל שלב ושעה בלילה הארוך הזה שצפוי לי יתנהל, ואני לא באמת מצליחה להבין או לדמיין את זה.

אפשר לדעת איך מתחילים את המירוץ, אי אפשר לדעת איך מסיימים אותו... 

אז בינתיים אני רק סופרת את הימים וממשיכה בהכנות והאימונים, ללטש את הפינות ולהכין את הגוף בצורה הטובה והנכונה ביותר לקראת המירוץ. 

מבטיחה לעדכן יותר. האמת היא שהתגעגעתי לשחרר קצת מילים החוצה.. 

שנה טובה שתהיה! 

אל האינסוף ומעבר לו..

טל.