שתי דקות של צפירה בקומה אחד עשרה עם הפנים למרכז תל אביב. שתי דקות שמכילות כל כך הרבה יותר. מהחלון ראיתי איך הרחוב עוצר מלכת. האוטובוסים עצרו באמצע הצומת הקרוב כבר בדקה שלפני, נהגי מוניות השירות פתחו את הדלתות ונתנו לנוסעים את המרחב לצאת, לעצור.
מהקומה האחד עשר ראיתי גם את כל הדגלים שרקדו ברוח, שיחקו תופסת עם האור והצל. למעשה, הם עדיין מתחבאים שם, בין הכאב לגבורה שמלווים את הרגעים האלו.
הדממה שהיתה כאן היממה אותי, מקום מרכזי, שוקק חיים, מלא עשייה ותנועה ופתאום ברגע אחד של שקט הכול מקבל "השתקה".
את כל מה שהיה לי לכתוב על השבוע המורכב הזה, כבר אמרתי בעבר בצורה הכי טובה שיכלתי, ועל כן אין לי הרבה להוסיף. מה שכן, שתי הדקות האלו הפתיעו אותי בדמעות שקטות. כאב וגאווה הקיפו אותי בזרועות שלובות והזכירו לי שוב כמה מזל יש לי, כמה מזל יש לנו.
זה פשוט מן יום כזה, שכל הצרות והקשיים עוצרים ומחכים בצד, בדיוק כמונו. כל מה שנשאר הוא להגיד תודה על זה שהם נלחמו, על כך שלא וויתרו, על שסיכנו הכל וניצלו, כנגד כל הסיכויים. ואסור לנו לשכוח אותם. לא משנה מה. אסור לנו לשכוח אותם.
תבכו, תדברו, תזכירו, תשאלו אותם, תקשיבו להם, תתעניינו בהם כמה שרק אפשר ואפילו עד שהם יבקשו מכם לשתוק קצת. תנצלו את הזמן כל עוד הם כאן, הם לא יהיו כאן לנצח.
למעשה, אף אחד מאיתנו. להבדיל מהזיכרונות, הם אלמותיים. צריך רק לדאוג לשמור עליהם כאלו...
