כל התגלגלות החודשים האחרונים הזכירו לי את טקס קבלת החגורות הראשון שלי בקפוארה בשנת 2007.
בדיוק כמו בחיים, כמו בקפוארה וכמו בריצה למרחקים ארוכים, נפילות הן חלק מהעסק, צריך לדעת איך ליפול, וגם איך לקום מהן.
אתמול בריצת ההכנה ה-3 לקראת הJMUT בשטח דיברתי עם רומן ועוד כמה חברים על פציעות ונפילות, ואז בדיוק ברגע של חוסר תשומת לב קטן, החלקתי קדימה על כמה סלעים ובלמתי את עצמי עם הידיים, כנראה שכדי לא לעוף על הפרצוף. קמתי אחרי פחות משניה והמשכתי בהליכה, אחרי כמה דקות הגברתי שוב קצב וחזרתי לריצה-הליכה של קודם ביחס לשטח. בסיום הוא שאל אותי איך הברך, אמרתי לו ששכחתי מזה כבר.
היתה ריצת טיול מדהימה. מזג אוויר אירופאי, קר וירוק... כבר אמרתי שאני ממש אוהבת לרוץ בשטח?
מאוחר יותר נזכרתי בריצה אחת לפני שנה, כשהתכוננתי לאקו-טרייל בפריז, שנפלתי כשסיימנו לטפס את הסינגל של כרמילה, וקיבלתי מכה בברך במרפק ובכף היד. או בריצה שהיתה לי לפני תחרות הסובב שממש קילומטר לפני הסיום על נחל כיסלון, עפתי קדימה ודיממתי מהברך עד לסיום הריצה. האמת היא שעד היום יש לי צלקת על הברך מאותה ריצה. אחרי שקמתי אמרתי "טוב, עכשיו התחילה הריצה.." - והמשכתי הלאה..
טקס הבטיזאדו בקפוארה, בו מקבלים חגורה ראשונה וכינוי, הוא היום שבעצם הופכים לקפואריסטים. אחרי שמקבלים את החגורה ואת הכינוי (נעים מאוד, טוליפה, למי שעוד לא מכיר 😆), נכנסים למעגל הקפוארה לשחק עם מורה או קפואריסט בכיר, והמטרה שלו למעשה היא להפיל את הקפואריסט החדש בסוף המשחק.
Na vida se vai se leva rasteira se nunca caiu não é capoeira
(בתרגום חופשי - עד שלא נפלת, אתה לא קפואריסט...)
עברתי שלושה חודשים בהם לא הצלחתי לרוץ כמו שצריך וכמו שרציתי בגלל פציעה מעצבנת בכף הרגל. זו שגרמה לי לעצור את המירוץ שלי בסובב עמק בקילומטר ארבעים מתוך מאה (ההחלטה הכי נכונה והכי קשה שהייתי צריכה לקחת אגב). חודשים שהיו די מתסכלים בהתחלה, אבל לאחר מכן השלמתי והבנתי שזה חלק בלתי נפרד מהעסק. עוד נפילה שצריך לקום ממנה. תכל'ס, התפנה לי זמן לקבל החלטות לגבי כמה תחומי חיים, ניתנה לי במתנה אפשרות לבנות בסיס ריצה ולהתחזק שוב, וגם להתחיל לחשוב ולתכנן מה הלאה... והכל קורה עכשיו שוב בהדרגה והקשבה מלאה לעצמי, למדתי והתחזקתי מהנפילה הזו. ללמוד מהכשלונות ולנצח באמצעותם זו לא קלישאה (וקסמן, אני לומדת מהר, מיישמת כל יום מחדש! 😝💜).
עולם הקפוארה והריצה למרחקים ארוכים תמיד מרגישים לי מאוד דומים ומחוברים עבורי אחד לשני. מעבר לזה שאני שרה שירי קפואירה כשאני רצה, פשוט כי הם משמחים אותי.
משחק הקפוארה נמשך כדקה בממוצע, ובדיוק כמו בריצה למרחקים ארוכים (שהיא כמובן לוקחת הרבה יותר מדקה 😉 ), אתה יודע איך אתה מתחיל אותו אבל לא יודע איך הוא ייגמר ומה יקרה בדרך, או יותר נכון אתה יודע איך אתה נכנס למעגל אבל אף פעם אי אפשר לדעת עם מי תשחק ואיך המשחק יתפתח.
אם יש משהו שלמדתי מגדולים ממני ועל עצמי, שבריצה למרחקים ארוכים אני יודעת שאני באה לתת את כל מה שיש לי, אני יודעת איך אני מתחילה אבל אף פעם לא יכולה לדעת איך זה יסתיים ושום דבר לא שלי כמובן מאליו.
(נכון זה מקביל אגב לחיים בצורה מדוייקת... ואני מניחה שגם לעוד ענפים ותחומים. השורה התחתונה היא לקום ולהמשיך הלאה).
לכל מרחק ולכל חגורה בקפוארה יש את החוקים שלהם, מה שאני יודעת עכשיו זה לא מה שידעת ביום שבו נכנסת לראשונה לעולם הקפוארה, ומה שקורה בקילומטר 19 לאו דווקא מבשר על איך ארגיש כשאגיע לקילומטר ה50 או איך אתפקד אחרי 6 שעות ריצה.
זה מעניין, ההקבלה הזו, ולי יש רק חשק לצאת ולחקור עוד קצת את הגבולות שלי. אין לי מושג כמה ארוכים המרחקים או גבוהים המקומות שבא לי לרוץ אליהם, כי כמו בכל דבר בחיים, אני יודעת איך התחלתי, ואין לי מושג לאן אני עוד אגיע...
אבל הדבר הכי חשוב שקיבלתי ולמדתי, הוא שכל דבר קורה בזמנו. ואני לא יכולה לקבל או לקחת את מה ש*עדיין* לא שלי.
שבוע טוב :)
טל. (Forever TULIPA)
