אתמול באמצע העליה בסיבוב השני שעשינו בסטף, שמעתי אותו צועק לי מלמטה "טל, עבודה יפה!", ואני שבכלל עסוקה בשיחה קולחת עם אתי, עד כמה שאפשר לדבר באופן שוטף בעליה הזו בפעם השניה שאנחנו מבקרות אותה הבוקר, לא הבנתי מאיפה הוא צץ פתאום ואיך ראה אותנו.
"מה הוא אמר?" שאלתי אותה, ואז היא חזרה על הדברים שלו. וואללה חייכתי, חשבתי שרק אני מרגישה את השיפור הקטן הזה לאחרונה.
קצת פחות משלושה חודשים עברו מאז התחלתי להתאמן עם רומן ואילן בקבוצה ואני לא מפסיקה ללמוד, ומבינה כמה עוד יש לי ללמוד. את תכנית האימונים שלי לקראת היעד(ים) הבאים מתווה רומן, אבל האימונים והדרך מערבבת אימונים שמעביר גם אילן, גם רומן כמובן, ויש גם אימונים שאני מבצעת לבד, פשוט כי אני צריכה גם את הזמן שלי לעצמי ובעצמי.
בהתחלה, היה לי קצת חשש להצטרף לקבוצה. אולי בגלל העבר והנסיון באימונים קבוצתיים בענפי ספורט שונים מריצה בהתנהלות שלהם, הפחד שזה יהרוס לי את הסיבה שאני כל כך אוהבת את השקט של הריצה (בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, מישהו?). מהר מאוד הבנתי שאין פה תחרות וגם לא פוליטיקה. כולם בעד כולם, כולם לומדים מכולם, כולם מפרגנים ובסופו של דבר, זה מה שעושה את זה כל כך מיוחד. תחושה של משפחה.
את רוב הריצות הארוכות שלי בעבר הייתי רצה לבד או עם חבר או שניים, ככה אני, כמה שאני רועשת ונראית לעין, הריצה היא האיזון שלי, המדיטציה, הנקודה בה אני מתחברת לשקט פנימי ושוקעת לעולמות פילוסופיים בלתי נגמרים שלא כולם זוכים להכיר שקיימים בי.
כשרצתי את ה- JMUT בתחילת מרץ, הבנתי שחסרים לי המון אלמנטים כדי להבין מה זו ריצת שטח אמיתית. עם ניסיון פיצי כמו שלי, פתאום אני מבינה כמה יש לי ללמוד. הוווו!! וכמה שאני רעבה ללמוד.
"אבל את מאמנת בעצמך, למה בעצם את צריכה מאמן?"
זה שאני מאמנת לא אומר שכל הידע אצלי. למעשה, ההיפך הוא הנכון. זה עולם אינסופי, וככל שאני יודעת את הבסיס של תורת האימון וככל שצוברת עוד קצת ניסיון על ההר הזה ובשביל ההוא, אני מבינה כמה אני עדיין רוצה וצריכה ללמוד.
בתור מי שמובילה בעצמי מתאמנים ליעדים שונים ומטרות אישיות, אני מודעת עוד יותר לכוח שיש ליד שמכוונת, מובילה, מאשרת ומרסנת את הדרך האישית שלי. בדיוק כמו שאני מיישמת זאת לכל אחד ואחת מהמתאמנים שלי.
אורי היה מאמן ריצה הראשון שלי. הוא הכין אותי בצורה מופלאה למרתון אמסטרדם, ואחר כך לאקו טרייל בפריז 80 ק"מ, שהיה מדהים בכל צורה שאסתכל עליו. וגם לסובב עמק אורי הכין אותי הכי טוב שיש. המרחקים והזמן הזה על הרגליים דורשים עבודה אחרת מהגוף ומהראש.
למדתי מהניסיון והצניעות שלו המון. התחסנתי, התחזקתי, לפעמים גם התרסקתי וזה גם חלק מהעסק. חוויתי במהלך התקופה הזו חוויות מהסוג שלא חולמים עליהן גם בשינה העמוקה ביותר! אגב, העובדה שנפצעתי ולא סיימתי את המירוץ בסופו של דבר, לא משנה כלום מלבד את הפרופורציה שקיבלתי על ריצה, על עצמי, על החיים ועל חברים ואנשים מסביבי. שלא נדבר על זה שאני מאמנת טובה יותר גם בזכות כשלונות, כי בדיעבד לומדים מהם כל כך הרבה. את מה שלקחתי מתקופת האימונים וממנו כמאמן, מאותו מירוץ ומאותה חוויה כתמונה כללית, אף אחד לא יכול למחוק או לקחת לי.
אני רצה יותר חזקה ומאמנת יותר מנוסה בזכותו ובזכות כל זה היום (כמה הפרספקטיבה התבהרה עם הזמן..)
קצת פחות משלושה חודשים שאני תחת תכנית אימונים של רומן ומתאמנת עם קבוצה של אנשי שטח. לכולם יש FETISH להרים, לעליות וירידות, עם כולם ומכולם אני לומדת דרך אגב. קצת פחות משלושה חודשים של נסיעות בשעות מוזרות לקצוות הארץ כדי לעלות, לטפס, לרדת, לעלות שוב, להתרכז בללמוד היכן לשים את הרגל בצעד הבא, להפנים, לעבד, לדחוף את עצמי לקצה, להקשיב, לשתוק, להסתכל על יובל יורד מצוק מנרה ולהיצמד לתמר כדי לנסות לקלוט משהו מהטכניקה שלה... ורק שלא ייגמר לעולם!
ככל שמתקדמים האימונים עם רומן אני מפתיעה את עצמי ביכולות, בלמידה, בקשב שאני משקיעה בלמידה הזו ממנו. ואני רק מבינה כמה עוד יש לי לעשות, ולנסות, וללמוד.
זה שונה ממה שהכרתי, זה אחר, זה מרתק, זה הכי כיף בעולם, זה קשה, זה מספק וזה מחבר את הגוף והנפש שלי למשהו שפשוט מרגש אותי.
מעבר לחיבור החברי שיש לרומן ולי, שזה בכלל לגמרי כיף חיים ועניין אחר לכלעצמו.
בכל שבוע אני מרגישה את השכבה הבאה שלי נבנית, מתבססת, מחלחלת, מתחזקת, ובכל שבוע, אני עונה תשובה מפורטת יותר לאלו ששואלים אותי את אותה השאלה ההיא...
"אם את מאמנת בעצמך, למה את צריכה להתאמן אצל מאמן?"
