הנחש השחור מולי עבר ועבר ועבר, איזה ארוך הוא...! עמדתי והסתכלתי עליו ולרגע הרגשתי כאילו אני נמצאת באיזשהו סרט הזוי, לא ברור לגמרי מה קורה שם. השמש יוקדת, הטמפרטורה לפחות 32 מעלות בחוץ והשעה רק 7 וחצי בבוקר. יש לנו עוד יותר מ8 ק"מ להקפה הזו ורומן רוצה שאעשה שתי הקפות. בחום כזה? הייתי צריכה להתחיל מוקדם יותר עם מקס. אם רק הייתי מכירה את המסלול....
אילן מדי פעם עוצר להסתכל אחורנית ולבדוק שאני שם, מסתדרת, בכיוון הנכון, לא נופלת או הולכת לאיבוד. אני עם עצמי והשקט, המוזיקה נשארה בתיק ואני מקשיבה לעצמי, לטבע, למחשבות שלי שמתחלפות בקצב הצעדים שלי שקצת התגבר גם בירידות הטכניות של הנחל. מסתבר שקורה פה משהו טוב בכל זאת, והשיפור, קטן ככל שיהיה אכן קורה ומתקדם.
באזורים המוצלים יש רוח נעימה שעושה לי חשק לעצור ולהתיישב על איזה סלע. נזכרתי במשהו שאורי אמר לי פעם מזמן, שברגעים של קושי באימונים או תחרויות, יש נטיה לאנשים לעצור, לצלם, להתפלא נוכח המראה המופלא של הטבע ובעצם לנצל את ההפסקה למנוחה ונשימה נינוחה. היו כמה פעמים במהלך הריצה שצילמתי, הגו פרו נמצאת בנקודת שליפה מהירה וזה דווקא נחמד, אבל לעצור זה משהו שאני מעדיפה שלא לעשות אלא אם אני צריכה להתפנות או לוודא שאני בכיוון הנכון של המסלול.
רצתי לבד את חצי השני של הדרך. החום התגבר וכבר הרגשתי איך הגוף שלי מתחיל להתעייף.
לשתות כל הזמן, לאכול, אולי כדאי לקחת כדור מלח עכשיו...
כשהגענו לסוף המסלול, רומן וניב היו שם. ניב סיים כמה דקות לפניי, ורומן שסיים מזמן חיכה לי ובדק שהלך לי טוב.
"אני לא יוצאת לעוד הקפה עכשיו, הטמפרטורה הזו בלתי הגיונית בעליל..."
"יאללה, בואי לחומוס."
היה כיף!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה