אולי זה דווקא רעיון טוב החסימה הזו. ככה אף אחד לא רואה את מה שהשני
חושב ויותר טוב לכולם לחיות את החיים שלהם בשקט, איש אישה לכוון שלה. אני מודה
שהעלבון הציף בי יותר מדי בשלב הראשון, וגם בשני והשלישי, אבל מרגע לרגע זה מרגיש
כמו נכון יותר כדי להפסיק לחפש את השריפות שצריך לכבות, ולהניח לאש לדעוך מעצמה.
ההתמודדות הזו לא כל כך פשוטה לי, למרות שאני מנסה לשדר עסקים כרגיל,
ודי מצליחה לשמור על שגרת חיים שלא כוללת מחשבות על מה שרחוק ממני ולא חשוב, זה
איפשהו שם, עדיין מטריד, עדיין מעסיק ומעלה שאלות שלא בטוח שארצה לקבל עליהן
תשובות כנות.
 |
| ריצת-טיול בוקר. זו התצפית ב5:47 בסיום העליה של רמת הנדיב. |
הבוקר אי שם בסוף העליה לרמת הנדיב, התחלתי להרגיש תוך כדי הריצה את
הרוח משנה פנים, צורה, מהירות. פתאום הלחות התחלפה בליטוף קריר שמלווה את התנועה
שלי למעלה, נותן לי עוד קצת כוח לדחוף אל הקצה. התצפית מלמעלה היתה עוצרת נשימה,
כזו שמילאה אותי לכל השעתיים שעוד נותרו לנו לרוץ בטיול הזה, בכל כך הרבה חופש
ושקט. את חלקה הראשון של הריצה העברנו בשיחות היכרות של אנשים חדשים שחולקים מכנה
משותף אחד ברור, את החלק השני העברנו בשקט יחסי, כזה שמאפשר לגוף ולנפש להתאחד,
להחליף מקומות ולשוט קדימה. יש שקוראים לזה ZONE ויש שיגידו שזה מצב שיוט.
האמת? לא ממש משנה איך תקראו לזה, משנה מה זה תורם, איך זה גורם להרגיש, דוחף
קדימה, יוצר עוד כוחות פנימיים שמנצחים את כל מה שאי פעם ניסיתי לברוח ממנו במקום
להתמודד.
יש משהו מדהים בחיבור הזה בין אנשים שלא מכירים אחד את השני ולא
יודעים כלום אחד על השני מלבד האהבה שלהם לריצה למרחקים. הריצה מלאה סיפורים,
חוויות, חיים של אנשים חולפים לצידי על המסלול ואני זוכה להיות חלק מהדרך שלהם.
הנה לדוגמה, הבוקר הייתי עדה ומלווה של אחד שעבר בפעם הראשונה מרחק גדול יותר מחצי
מרתון. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאני עברתי את המרחק הזה. לראות 23 קילומטרים
שעברתי בריצה מתועדים על השעון שלי היה הדבר הכי נפלא בעולם באותו הרגע. אני יכולה
רק לנחש איך הוא הרגיש בסיום הריצה, ובכל זאת, זה שלו, והריצה שלי היא שלי. ויותר
מהחיבור בין אנשים בזמן הריצה, יש את החיבור שלי אל עצמי. ובסופו של דבר, כל חיבור
כזה רק מחזק אותי יותר ומשחרר ממני חסימות מיותרות שגוזלות ממני אנרגיות על פארש.
וזה בסופו של דבר, נפלא יותר ויותר חשוב מהכל.
