החיים הם אוסף של כל הדברים שלא תכננת (אשכול נבו כתב את המשפט הזה, וכמה הוא רלוונטי לי בימים אלו)

מירוץ סובב עמק 2016, אני מגיעה הכי מוכנה שאני יכולה, אחרי חודשים ארוכים של הכנות וריצות ארוכות, למקצה ה100 קילומטרים. המירוץ הזה היה מירוץ מטרה עבורי, רק ש... האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק ומשבש לו אותן. נאלצתי לפרוש שם בקילומטר 40 אחרי שפציעה בכף הרגל הפריעה לי לרוץ כמו שאני יודעת ורוצה...

קצת זמן אחרי כן, פתחו במירוץ תנ"ך תש"ח, בו רצתי בשנה שעברה 50 ק"מ, מקצה של 100 ק"מ, ומכיוון שסובב עמק בוטל השנה, ידעתי שהיעד החדש סומן ביומן, ושיש לי עסק לא פתור עם המאה קילומטרים האלה...

במרץ האחרון, השתתפתי במירוץ JMUT ומיד בסיומו אמרתי לרומן שיש לי חצי שנה, ואני רוצה לרוץ 100 בתנ"ך תש"ח. התחברנו, התחלתי איתו תוכנית אימונים נפלאה, מאתגרת, מעניינת ולא פשוטה, ונהניתי, נהניתי מכל רגע.
ואז נסענו לסלובניה.

רבות דובר על סלובניה, רק דבר אחד לקח לי זמן להבין - חזרתי משם רצה אחרת ממה שנסעתי לשם. וכשחזרתי, האתגרים שעניינו אותי היו אחרים לגמרי ממה שחשבתי שמעניינים אותי לפני כן.

לפני חודש וחצי בערך, באמצע ריצת שטח של אמצע הלילה, נפלה לי ההבנה, וממנה ההחלטה, שלא מעניין אותי לרוץ 100 ק"מ ושגחמות האגו מלפני שנה כבר לא רלוונטיות. מפה לשם, ביטלתי את ה100 הזה, והתחלתי להתאמן לקראת יעדים שמעניינים אותי הרבה יותר.

ולמה אני מספרת וחופרת על כל זה?

הבוקר היינו ביער בן שמן בריצה לא ארוכה ומהנה עם הקבוצה. מיד אחריה נסעתי לקיבוץ נחשון, לשער הסיום של תנ"ך תש"ח.
פגשתי את החברים הראשונים שסיימו 100, 70, 50 ק"מ, ירדתי אל תחתית העליה האחרונה, שאני זוכרת היטב משנה שעברה ועודדתי את כל החברות והחברים שלי שסיימו את ריצת השנה שלהם. החיוך, הוא החיוך המסופק הזה שלהם בצד אחד ושלי בצד השני שמעודד ומפרגן להם.
ובאמת אבל באמת הרגשתי שאני בצד הנכון של המירוץ, בצד המעודד, המשמח, המפרגן, מעניק האנרגיות.

האבסורד הוא שמאז שביטלתי את ההשתתפות שלי בתנ"ך תש"ח קרה לי משהו טוב, הריצה שלי השתפרה, התחזקתי, שידרגתי משהו באימונים, בגישה, בעבודה הנפלאה שלי עם רומן ועם אילן ועם עצמי...

זה משמח אותי, כי נדמה לי שקורים דברים טובים בזמן הנכון.
וכנראה שזה הגמול שלי לעצמי, על החלטות נקיות מאגו, נכונות לי, מכוונות מטרה נכונה וטובה יותר.


יאללה, לישון תיכף... מחר ריצה מגניבה נוספת.
בחיי שאני נהנית מהימים האלו.

שבת שלום!

למה אני רצה בהמשכים - חלק 1#

למה אני רצה? ולמה דווקא 100 ק"מ? מה גורם לי להניע את עצמי קדימה? ומה אני מחפשת בקילומטר ה87 שלא אמצא בקילומטר ה-40. למה האתגר הזה הוא האתגר שבחרתי לעצמי הפעם, ולמה דווקא עכשיו, ולמה בדרך הזו? ולמה שוב?

המון שאלות שאלתי את עצמי אחרי הפגישה הבוקר. הוצבה לי מראה דווקא בכיוונים שאני לא חושבת עליהם בדרך כלל, והצללים, וההשתקפות מעלה המון שאלות. לא בטוח שיש לי את כל התשובות עליהן מיד. החיפוש אחר תשובות גורם לי לכתוב, ולחשוב, ולכתוב עוד, ולהתכנס אל עצמי למחשבה. אני כותבת בלי למחוק כלום. מנסה ונזכרת בכל והכל הופך למילים, לצלילים של שקט. יש עומקים שאני עוד לא מכירה בעולם הזה של הריצה, ושל האולטרה, ושלי עם עצמי.

אני מחפשת שקט, יותר נכון, כמהה לו. אני חושבת שאחרי זמן מה שאני על הרגליים אני מגיעה לנקודה בה אין יותר רעשי רקע ואז זו רק אני עם עצמי, והשמש, והטבע. מי שרץ איתי שעות רבות ומכיר אותי אחרי 5 שעות למשל, יודע שזו לא אותה אחת אחרי שעה וחצי. אני עוברת שם תהליך עם עצמי, יוצרת בעצמי פרק חדש, בכל ריצה. הרגשות אכן צצים ועולים בי, אני חווה את כל קשת המחשבות והתחושות בו בזמן, ומעבדת אותם. ככה אני בצורה הכי נקייה שלי והכי מחודדת. ככה אני בלי מסיכות של חוזק וקשיחות שיש בי לרוב, ובלי פילטרים.

אני מאתגרת את הראש, את הרגליים, את תחושת הבטן. להתמודד עם אתגר אחרי אתגר, להכיר את עצמי לעומק, לחפש את הנקודה שבה אני מגיעה למקום העמוק ביותר שבי, בלי מסכות, בלי מחשבות על אף דבר שמסיט אותי מהמטרה. ואני בודקת את זה תוך כדי תנועה, מתמודדת עם פחדים, עם חוסר הביטחון שלי, עם תחושת ה"לא מספיק" שליוותה אותי כל החיים שלי.  אף פעם לא הספיק לי, אף פעם לא הרגשתי את השקט הנפשי הזה, את ההשלמה. תמיד הייתי אחת שפורשת מאתגרים באמצע שלהם, וכשקצת קשה מוותרת לעצמה. מוותרת על עצמה. זה מסע שאין לי מושג איך ייגמר, אני בדרך לחקור אותו. ולהכיר את עצמי קצת יותר טוב......

***

5:15 בבוקר בשבילים. בוקר טוב.

יצאתי לריצה ב5:15 בבוקר, לבד. במקום שממנו הכל אצלי התחיל. היער שככל שהוא גדול, הוא מזכיר לי כמה אני מרגישה בו בבית. אמנם פרסמתי את ההצעה להצטרף אבל בתוך תוכי, קיוויתי שדווקא הפעם לא יגיע אף אחד נוסף, ולו כדי לא להסיט ממני את השקט. אני צריכה לקלף אותו לבד, שכבה אחרי קליפה שמאוד קשה לי לפצח. כשהאור הראשון עלה, הסתכלתי על השמיים והבנתי למה הוא שלח אותי דווקא לכאן, דווקא הפעם, ולמה הפעם זה דווקא טוב שזה קרה לבד. הוא מכיר אותי, ומבין מה מניע רץ למרחקים ארוכים, לרוץ קדימה, לרצות להתקדם. הוא מבין את זה יותר ממני, אני עדיין מנסה ללמוד ולהכיר את המקומות בהם זה פוגש אותי. אבל, לאט לאט, גם זה יקרה, בזמן הנכון לו.

החששות הרגילים תמיד נמצאים שם ומתחילים להתנדף ביחד עם הזיעה אחרי הקילומטרים הראשונים של הטיפוס שאני מתחילה לצבור, בדרך כלל זה קורה כשאני מוצאת את עצמי מחשבת איפה לשים את הרגל קודם ובמה להיאחז. הסינגל הזה, ההר הזה עם המדרגות בסוף העליה שלו, יש לי יחסי אהבה שנאה איתו מאז שעמדתי בראשו וקיללתי בדמעות את ב', שניצל אותי למרות שיש לו חברה, רק שהוא קצת שכח לספר לי את זה כשהזמין אותי אליו הביתה וגרם לי להרגיש הכי נפלא בעולם שאחר כך התגלה כזיוף מושלם. חיזר אחריי במשך חודש, הביא לי קפה למשמרת ונשאר עוד כמה דקות בסוף כל אימון, רק בשביל לקשקש איתי קצת. גם הוא התנדף, כי נידפתי אותו מהחיים שלי בדיוק כמו שעגלי הזיעה של חום יולי אוגוסט מתנדפים. רק שפה זה קצת יותר בקלות כי הלחות פחות מעצבנת מזו שהיתה כשהוא היה שם.

איזה כיף לרוץ ככה. בכלל, איזה כיף סופסוף לרוץ.

בפסגה שלו הכל נראה הרבה יותר צלול. כרמילה.

תוך כדי תנועה, בייחוד כשהיא איטית וקשה, פתאום חולפות לי מחשבות בראש של "למה לעזאזל אני עושה את זה?" והרי, זה בדיוק הסיבה שאני יוצאת לריצה אחר ריצה וחוקרת את עצמי לעומק, לבדוק מה מניע אותי קדימה. בסוף אני תמיד מוצאת את התשובות אבל גם נשארת עם עוד שאלות חדשות שצפות לקראת הפעם הבאה שאצא לאימון ארוך. אני חושבת שהתשובות הגיעו הבוקר לקראת השעה השלישית שהייתי על הרגליים, שם גם התחילו לבעבע עוד שאלות עמוקות יותר ושקטות הרבה יותר, כאלו שאשאל בפעם הבאה שאצא לרוץ. שם הרגשתי את השקט שהתגעגעתי אליו. הדרך הדרומית שעברתי בה כל כך הרבה פעמים התמזגה לי עם התחושה, אולי הידיעה שזה הסוף, שמילאתי את החובה היומית שלי כלפי עצמי, אולי כי הסביבה מוכרת ושוב הרגשתי בבית.

הראש היה ריק מדאגות, ופתאום לא רציתי שהדרך תיגמר.

מוצאת שקט.

ותתרגש. וזה יזרום. חשמל בבהונות.. ותהנה להיות.

הנחש השחור מולי עבר ועבר ועבר, איזה ארוך הוא...! עמדתי והסתכלתי עליו ולרגע הרגשתי כאילו אני נמצאת באיזשהו סרט הזוי, לא ברור לגמרי מה קורה שם. השמש יוקדת, הטמפרטורה לפחות 32 מעלות בחוץ והשעה רק 7 וחצי בבוקר. יש לנו עוד יותר מ8 ק"מ להקפה הזו ורומן רוצה שאעשה שתי הקפות. בחום כזה? הייתי צריכה להתחיל מוקדם יותר עם מקס. אם רק הייתי מכירה את המסלול.... 

אילן מדי פעם עוצר להסתכל אחורנית ולבדוק שאני שם, מסתדרת, בכיוון הנכון, לא נופלת או הולכת לאיבוד. אני עם עצמי והשקט, המוזיקה נשארה בתיק ואני מקשיבה לעצמי, לטבע, למחשבות שלי שמתחלפות בקצב הצעדים שלי שקצת התגבר גם בירידות הטכניות של הנחל. מסתבר שקורה פה משהו טוב בכל זאת, והשיפור, קטן ככל שיהיה אכן קורה ומתקדם. 

באזורים המוצלים יש רוח נעימה שעושה לי חשק לעצור ולהתיישב על איזה סלע. נזכרתי במשהו שאורי אמר לי פעם מזמן, שברגעים של קושי באימונים או תחרויות, יש נטיה לאנשים לעצור, לצלם, להתפלא נוכח המראה המופלא של הטבע ובעצם לנצל את ההפסקה למנוחה ונשימה נינוחה. היו כמה פעמים במהלך הריצה שצילמתי, הגו פרו נמצאת בנקודת שליפה מהירה וזה דווקא נחמד, אבל לעצור זה משהו שאני מעדיפה שלא לעשות אלא אם אני צריכה להתפנות או לוודא שאני בכיוון הנכון של המסלול.

רצתי לבד את חצי השני של הדרך. החום התגבר וכבר הרגשתי איך הגוף שלי מתחיל להתעייף. 

לשתות כל הזמן, לאכול, אולי כדאי לקחת כדור מלח עכשיו... 

כשהגענו לסוף המסלול, רומן וניב היו שם. ניב סיים כמה דקות לפניי, ורומן שסיים מזמן חיכה לי ובדק שהלך לי טוב.

"אני לא יוצאת לעוד הקפה עכשיו, הטמפרטורה הזו בלתי הגיונית בעליל..."

"יאללה, בואי לחומוס."

היה כיף!

לאמן, להתאמן, ולמה בעצם גם מאמן צריך מאמן?

אתמול באמצע העליה בסיבוב השני שעשינו בסטף, שמעתי אותו צועק לי מלמטה "טל, עבודה יפה!", ואני שבכלל עסוקה בשיחה קולחת עם אתי, עד כמה שאפשר לדבר באופן שוטף בעליה הזו בפעם השניה שאנחנו מבקרות אותה הבוקר, לא הבנתי מאיפה הוא צץ פתאום ואיך ראה אותנו.

"מה הוא אמר?" שאלתי אותה, ואז היא חזרה על הדברים שלו. וואללה חייכתי, חשבתי שרק אני מרגישה את השיפור הקטן הזה לאחרונה. 

קצת פחות משלושה חודשים עברו מאז התחלתי להתאמן עם רומן ואילן בקבוצה ואני לא מפסיקה ללמוד, ומבינה כמה עוד יש לי ללמוד. את תכנית האימונים שלי לקראת היעד(ים) הבאים מתווה רומן, אבל האימונים והדרך מערבבת אימונים שמעביר גם אילן, גם רומן כמובן, ויש גם אימונים שאני מבצעת לבד, פשוט כי אני צריכה גם את הזמן שלי לעצמי ובעצמי. 

בהתחלה, היה לי קצת חשש להצטרף לקבוצה. אולי בגלל העבר והנסיון באימונים קבוצתיים בענפי ספורט שונים מריצה בהתנהלות שלהם, הפחד שזה יהרוס לי את הסיבה שאני כל כך אוהבת את השקט של הריצה (בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, מישהו?). מהר מאוד הבנתי שאין פה תחרות וגם לא פוליטיקה. כולם בעד כולם, כולם לומדים מכולם, כולם מפרגנים ובסופו של דבר, זה מה שעושה את זה כל כך מיוחד. תחושה של משפחה. 

את רוב הריצות הארוכות שלי בעבר הייתי רצה לבד או עם חבר או שניים, ככה אני, כמה שאני רועשת ונראית לעין, הריצה היא האיזון שלי, המדיטציה, הנקודה בה אני מתחברת לשקט פנימי ושוקעת לעולמות פילוסופיים בלתי נגמרים שלא כולם זוכים להכיר שקיימים בי. 

כשרצתי את ה- JMUT בתחילת מרץ, הבנתי שחסרים לי המון אלמנטים כדי להבין מה זו ריצת שטח אמיתית. עם ניסיון פיצי כמו שלי, פתאום אני מבינה כמה יש לי ללמוד. הוווו!! וכמה שאני רעבה ללמוד.

"אבל את מאמנת בעצמך, למה בעצם את צריכה מאמן?"

זה שאני מאמנת לא אומר שכל הידע אצלי. למעשה, ההיפך הוא הנכון. זה עולם אינסופי, וככל שאני יודעת את הבסיס של תורת האימון וככל שצוברת עוד קצת ניסיון על ההר הזה ובשביל ההוא, אני מבינה כמה אני עדיין רוצה וצריכה ללמוד. 

בתור מי שמובילה בעצמי מתאמנים ליעדים שונים ומטרות אישיות, אני מודעת עוד יותר לכוח שיש ליד שמכוונת, מובילה, מאשרת ומרסנת את הדרך האישית שלי. בדיוק כמו שאני מיישמת זאת לכל אחד ואחת מהמתאמנים שלי. 

אורי היה מאמן ריצה הראשון שלי. הוא הכין אותי בצורה מופלאה למרתון אמסטרדם, ואחר כך לאקו טרייל בפריז 80 ק"מ, שהיה מדהים בכל צורה שאסתכל עליו. וגם לסובב עמק אורי הכין אותי הכי טוב שיש. המרחקים והזמן הזה על הרגליים דורשים עבודה אחרת מהגוף ומהראש. 
למדתי מהניסיון והצניעות שלו המון. התחסנתי, התחזקתי, לפעמים גם התרסקתי וזה גם חלק מהעסק. חוויתי במהלך התקופה הזו חוויות מהסוג שלא חולמים עליהן גם בשינה העמוקה ביותר! אגב, העובדה שנפצעתי ולא סיימתי את המירוץ בסופו של דבר, לא משנה כלום מלבד את הפרופורציה שקיבלתי על ריצה, על עצמי, על החיים ועל חברים ואנשים מסביבי. שלא נדבר על זה שאני מאמנת טובה יותר גם בזכות כשלונות, כי בדיעבד לומדים מהם כל כך הרבה. את מה שלקחתי מתקופת האימונים וממנו כמאמן, מאותו מירוץ ומאותה חוויה כתמונה כללית, אף אחד לא יכול למחוק או לקחת לי. 

אני רצה יותר חזקה ומאמנת יותר מנוסה בזכותו ובזכות כל זה היום (כמה הפרספקטיבה התבהרה עם הזמן..)

קצת פחות משלושה חודשים שאני תחת תכנית אימונים של רומן ומתאמנת עם קבוצה של אנשי שטח. לכולם יש FETISH להרים, לעליות וירידות, עם כולם ומכולם אני לומדת דרך אגב. קצת פחות משלושה חודשים של נסיעות בשעות מוזרות לקצוות הארץ כדי לעלות, לטפס, לרדת, לעלות שוב, להתרכז בללמוד היכן לשים את הרגל בצעד הבא, להפנים, לעבד, לדחוף את עצמי לקצה, להקשיב, לשתוק, להסתכל על יובל יורד מצוק מנרה ולהיצמד לתמר כדי לנסות לקלוט משהו מהטכניקה שלה... ורק שלא ייגמר לעולם!

ככל שמתקדמים האימונים עם רומן אני מפתיעה את עצמי ביכולות, בלמידה, בקשב שאני משקיעה בלמידה הזו ממנו. ואני רק מבינה כמה עוד יש לי לעשות, ולנסות, וללמוד. 

זה שונה ממה שהכרתי, זה אחר, זה מרתק, זה הכי כיף בעולם, זה קשה, זה מספק וזה מחבר את הגוף והנפש שלי למשהו שפשוט מרגש אותי. 

מעבר לחיבור החברי שיש לרומן ולי, שזה בכלל לגמרי כיף חיים ועניין אחר לכלעצמו.

בכל שבוע אני מרגישה את השכבה הבאה שלי נבנית, מתבססת, מחלחלת, מתחזקת, ובכל שבוע, אני עונה תשובה מפורטת יותר לאלו ששואלים אותי את אותה השאלה ההיא... 

"אם את מאמנת בעצמך, למה את צריכה להתאמן אצל מאמן?"

דברים שקורים בדרך וחולפים לי בראש בזמן העליה לצוק מנרה

מה אני עושה פה לעזאזל?
היי רומן! איך הולך? (הוא מתחיל את הרביעית מתוך שבע)
יאללה בואי כבר!!
יצאנו לדרך ביחד.
"חשוך!!" (אני)
החושך הוא החבר שלי ברגעים הכי יפים. (מצטט עברי לידר)
אולי נוותר?
כוסאמאשלך! סליחה.
טוב יאללה התחלנו בראבק.
הוא נעלם לי. אני מכירה את הדרך....
כוסומו זה קשה החרא הזה.
טוב נו, גם צ'יטה משתמשת ב-4 רגליים אז למה שלא אשתמש בידיים אם צריך?
זה תלול!
זה טכני ותלול!
זכרתי את הקטע הקשה!
אמא'לה כמעט התרסקתי עכשיו.
מזל שרק כמעט.
אני אשען יותר קדימב ואדחף את הרגליים עם הידיים.
...
היי הנה אור ראשון.
מעניין איפה שאר החברים שהתחילו קודם את הטיפוס.
מעניין איך הולך להם.
בטח תיכף ניפגש.
מעניין אם אפגוש חיות בדרך.
בטח תיכף ניפגש.
היי שיר מגניב בנגן. אנרגיות חיוביות.
הנה השמש עולה.
איזה יופי של זריחה.
אני ארוץ ברצף עד השביל הלבן בקצה הסינגל.
קשה!!!
היי הנה אורות פנסים.
עוד 300 מ' טיפוס והגעתי.
זה לא נגמר.
נוווו!
אני אשיר שיר בינתיים.
בוקר טוב מקס ורונן!!
וואי הם מהירים.
הנה הגעתי.
על המרפסת של אלוהים. איזה נוף מטורף!
דאמט זה היה קשה.
 טוב יאללה יורדים ועושים את זה שוב.

**שווה פאקינג כל קללה ורגע של קושי בדרך**
שבת שלום 

"אנחנו נולדים כל פעם קצת, באים בחלקים אל העולם הזה - לאט.." // המהירות לא בהכרח מעניינת.

"מהמקום הכי נמוך עולים הכי גבוה, 

לגמור ולהתחיל הכל שוב מהתחלה, 

לחתוך את השמים דרך קור ואפלה, 

לקבל את הכנפיים חזרה..."

(מוקי)

***

זה היה סופשבוע שחיכיתי לו המון זמן. האמת היא שאני חושבת שמאז שיחת הטלפון שקיבלתי מרומן לגבי המקצה שנרשמתי אליו, שווידא שאני יודעת למה אני נכנסת, חיכיתי בציפייה דרוכה אליו. גם אם לא ממש הודיתי בזה, התחלתי להתכונן אליו, בגוף ובנפש. אימוני העליות והטיפוס, ריצות ההכנה המאורגנות, ריצות הנפח והזמן על הרגליים, איכשהו הכל התחבר לזה, זהירות יתרה ובלי הצהרות. רק אני אל מול עצמי, בשקט כזה, שמרגיש לי קצת יותר נכון לאחרונה. 

זה אמנם לא מרחק שאני לא מכירה אבל מבחינת עובי המסלול והאופי שלו, זה בהחלט היה אחד אם לא המסלול הכי קשה ומאתגר שעשיתי בשטח בינתיים. 
36 ק"מ עם 1600 מטר טיפוס מצטבר. 
ביליתי 7:30 שעות על הרגליים שמתוכם למעלה מ5:30 שעות - לגמרי לבד. ההתחלה היתה ב4 בבוקר. תעשו את החישוב לבד.

צילום מופתי: ערן וגנר, חבר לשיגעון.

תכל'ס, היו לי המון שעות עם עצמי, זמן מדיטציה הכי טוב שיכלתי לבקש. טבע, נוף, אוויר. אני והשדים שלי לעיתים רקדנו סלואו צמוד ולעיתים היפ-הופ קופצני. לרוב אני הובלתי, לרגעים מסויימים גם הם צצו והזכירו את שכבות הקושי שהם לובשים על עצמם. 

אני באמת חושבת לפעמים שככל שקשה לי יותר בדרך, ככה החיוך והסיפוק שבסיום האתגר גדולים וארוכים יותר.. ומאז אתמול - אני שוב בעננים. סופסוף..
כשסיימתי, חיכו לי שמעון ואילן ואסא ועוד כמה אנשים וחברים יקרים. פתאום המחשבה על הדברים שמחכים לי בעתיד הקרוב והרחוק נראים מדליקים, כאלה שגורמים לי להתרגש, לפרפרים בבטן לקפץ, למטרות להתמקד... 
עוד שלב, עוד התפתחות וגדילה... מסתבר.
יש לי המון רצון ורעב ללמוד, לשפר ולעשות ולחוות. והכי כיף שזה שוב התעורר בי לחיים לאחרונה..

***

את הבוקר, שבת, התחלתי במירוץ כפר סבא, עשרה קילומטר. בשבילי זו היתה ריצת שחרור, ועל הדרך ליווי לסימונה, חברת ברזל שלי, בלתי שבירה וחזקה בצורה שאפילו היא לא יודעת ומבינה כנראה. נתתי לה עידוד במשך 70 דקות של ריצה במטרה להחזיר לה את הביטחון והיכולות. מעבר לכך ששמחתי שיכלתי להיות שם עבורה, להזכיר לה עד כמה היא חזקה, עד כמה היא נחושה ומה המסוגלות שלה, שהיא שוכחת לפעמים, ההקבלה אל עצמי היתה מדהימה, אולי קצת שונה, אולי קצת גדולה יותר, אולי קצת מנוסה יותר, אבל ברגעי הקושי וחוסר הביטחון שנופל עליי במהלך השהות בשטח, בדיוק אלו המנטרות שאני צריכה לשנן לעצמי, לתת לעצמי להעז קצת יותר, לנצח את הפחד, לא לפחד לדחוף את עצמי חזק יותר. ההבנה שאני זהירה, לפעמים זהירה מדי, הגיעה. אני לומדת ומתפתחת, מנסה לשאוב נסיון וידע מגדולים ממני, ממורים טובים שיעזרו לי בבוא הזמן להיות מדריכה טובה כזו בעצמי בעולם הריצה. 

ליוויתי את סימונה היום במשך 10 ק"מ שהיו לה לא קלים, אבל הם היו מצויינים, והחיוך שלה כשהיא סיימה, הזכיר לי מישהי, שמסיימת את האתגרים הקשים שהיא מציבה לעצמה. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את סימי, לא רק, אבל גם. יש עוד מלא סיבות שהיא החברה הכי טובה שלי (מממ... פתאום חשבתי שזה מעניין אם היא תקרא את זה 😃)..

רצנו עם עמית, למען עמותת "צעדים קטנים" - על מנת להעלות מודעות למחלות ניוון שרירים, דושן ובקר. 

מדהים היה לרוץ כולנו ביחד עם חולצה של העמותה, צמידים, ובעיקר ההרגשה המדהימה הזו שתרמנו ולו במעט לקידום והעלאת המודעות. כל חברי הקייטנה היו שם, וזה הפך למסורת מגניבה ומרגשת..

זהו, יש לי אנרגיות מוטרפות אחרי הסופ"ש הזה, חידושים, התרגשויות, תכנונים... שמח פה. 

אז שיהיה חג שמח! :)

ריצה למרחקים ארוכים, קפוארה והחיים - ליפול זה גם חלק מהעסק

כל התגלגלות החודשים האחרונים הזכירו לי את טקס קבלת החגורות הראשון שלי בקפוארה בשנת 2007.

בדיוק כמו בחיים, כמו בקפוארה וכמו בריצה למרחקים ארוכים, נפילות הן חלק מהעסק, צריך לדעת איך ליפול, וגם איך לקום מהן. 

אתמול בריצת ההכנה ה-3 לקראת הJMUT בשטח דיברתי עם רומן ועוד כמה חברים על פציעות ונפילות, ואז בדיוק ברגע של חוסר תשומת לב קטן, החלקתי קדימה על כמה סלעים ובלמתי את עצמי עם הידיים, כנראה שכדי לא לעוף על הפרצוף. קמתי אחרי פחות משניה והמשכתי בהליכה, אחרי כמה דקות הגברתי שוב קצב וחזרתי לריצה-הליכה של קודם ביחס לשטח. בסיום הוא שאל אותי איך הברך, אמרתי לו ששכחתי מזה כבר. 

היתה ריצת טיול מדהימה. מזג אוויר אירופאי, קר וירוק... כבר אמרתי שאני ממש אוהבת לרוץ בשטח?

מאוחר יותר נזכרתי בריצה אחת לפני שנה, כשהתכוננתי לאקו-טרייל בפריז, שנפלתי כשסיימנו לטפס את הסינגל של כרמילה, וקיבלתי מכה בברך במרפק ובכף היד. או בריצה שהיתה לי לפני תחרות הסובב שממש קילומטר לפני הסיום על נחל כיסלון, עפתי קדימה ודיממתי מהברך עד לסיום הריצה. האמת היא שעד היום יש לי צלקת על הברך מאותה ריצה. אחרי שקמתי אמרתי "טוב, עכשיו התחילה הריצה.." - והמשכתי הלאה.. 

טקס הבטיזאדו בקפוארה, בו מקבלים חגורה ראשונה וכינוי, הוא היום שבעצם הופכים לקפואריסטים. אחרי שמקבלים את החגורה ואת הכינוי (נעים מאוד, טוליפה, למי שעוד לא מכיר 😆), נכנסים למעגל הקפוארה לשחק עם מורה או קפואריסט בכיר, והמטרה שלו למעשה היא להפיל את הקפואריסט החדש בסוף המשחק. 

Na vida se vai se leva rasteira se nunca caiu não é capoeira

(בתרגום חופשי - עד שלא נפלת, אתה לא קפואריסט...)

עברתי שלושה חודשים בהם לא הצלחתי לרוץ כמו שצריך וכמו שרציתי בגלל פציעה מעצבנת בכף הרגל. זו שגרמה לי לעצור את המירוץ שלי בסובב עמק בקילומטר ארבעים מתוך מאה (ההחלטה הכי נכונה והכי קשה שהייתי צריכה לקחת אגב). חודשים שהיו די מתסכלים בהתחלה, אבל לאחר מכן השלמתי והבנתי שזה חלק בלתי נפרד מהעסק. עוד נפילה שצריך לקום ממנה. תכל'ס, התפנה לי זמן לקבל החלטות לגבי כמה תחומי חיים, ניתנה לי במתנה אפשרות לבנות בסיס ריצה ולהתחזק שוב, וגם להתחיל לחשוב ולתכנן מה הלאה... והכל קורה עכשיו שוב בהדרגה והקשבה מלאה לעצמי, למדתי והתחזקתי מהנפילה הזו. ללמוד מהכשלונות ולנצח באמצעותם זו לא קלישאה (וקסמן, אני לומדת מהר, מיישמת כל יום מחדש! 😝💜).

עולם הקפוארה והריצה למרחקים ארוכים תמיד מרגישים לי מאוד דומים ומחוברים עבורי אחד לשני. מעבר לזה שאני שרה שירי קפואירה כשאני רצה, פשוט כי הם משמחים אותי. 

משחק הקפוארה נמשך כדקה בממוצע, ובדיוק כמו בריצה למרחקים ארוכים (שהיא כמובן לוקחת הרבה יותר מדקה 😉 ), אתה יודע איך אתה מתחיל אותו אבל לא יודע איך הוא ייגמר ומה יקרה בדרך, או יותר נכון אתה יודע איך אתה נכנס למעגל אבל אף פעם אי אפשר לדעת עם מי תשחק ואיך המשחק יתפתח.

אם יש משהו שלמדתי מגדולים ממני ועל עצמי, שבריצה למרחקים ארוכים אני יודעת שאני באה לתת את כל מה שיש לי, אני יודעת איך אני מתחילה אבל אף פעם לא יכולה לדעת איך זה יסתיים ושום דבר לא שלי כמובן מאליו. 

(נכון זה מקביל אגב לחיים בצורה מדוייקת... ואני מניחה שגם לעוד ענפים ותחומים. השורה התחתונה היא לקום ולהמשיך הלאה).

לכל מרחק ולכל חגורה בקפוארה יש את החוקים שלהם, מה שאני יודעת עכשיו זה לא מה שידעת ביום שבו נכנסת לראשונה לעולם הקפוארה, ומה שקורה בקילומטר 19 לאו דווקא מבשר על איך ארגיש כשאגיע לקילומטר ה50 או איך אתפקד אחרי 6 שעות ריצה. 

זה מעניין, ההקבלה הזו, ולי יש רק חשק לצאת ולחקור עוד קצת את הגבולות שלי. אין לי מושג כמה ארוכים המרחקים או גבוהים המקומות שבא לי לרוץ אליהם, כי כמו בכל דבר בחיים, אני יודעת איך התחלתי, ואין לי מושג לאן אני עוד אגיע... 

אבל הדבר הכי חשוב שקיבלתי ולמדתי, הוא שכל דבר קורה בזמנו. ואני לא יכולה לקבל או לקחת את מה ש*עדיין* לא שלי.

שבוע טוב :)

טל. (Forever TULIPA)

על ריצה וגעגוע. אין להם סוף לשניהם..

8 שנים וזה מרגיש כאילו אתמול היית פה. 

נזכרתי בערב הגשום ההוא. ראינו סרט ונרדמנו מחובקים וכשקמנו בבוקר, קצת אחרי הזריחה, ראיתי שאמא שלי צלצלה אלי 15 פעמים. היא רצתה לשאול איפה אני, כי הרכב אצלי והיא דואגת. היה קר כל כך בחוץ וחם כל כך בתוך החיבוק הזה.

אני יכולה להישבע שהריח שלך עדיין זכור לי, וכמה צחקת כשאמרת לי שהחולצה שלך עשתה לי סימן על הלחי.

אז עוד לא היה WAZE וכשיצאתי מהבית שלך הגעתי לתל אביב כדי לנסוע לראשון לציון, פשוט כי הייתי קצת עייפה ושכחתי את הדרך. 

8 שנים וזה מרגיש כאילו אתה בכלל עדיין פה. אין שבוע שאתה לא נמצא איתי במחשבה.

לפני שנה רצתי לזכרך את המרתון בטבריה, במזג אוויר משוגע יותר ממה שהיה באותו הלילה שישנתי אצלך. השנה, כשהייתי בטבריה רצתי פחות ממרתון. הרבה פחות. ונהניתי באותה המידה. והיית איתי באותה המידה. היתה רוח משוגעת, לא שמתי לב אליה לרוב כי השמיים הכחולים והשמש המחממת גרמו לי לנינוחות כזו. הסתכלתי למעלה והרגשתי אותך. 

אתמול חזרתי לשטח, שלוש וחצי או ארבע שעות של מסלול מהאגדות. חשבתי עליך באיזה רגע של קושי מאושר. הרוח גרמה לי להתגעגע אליך, עם אור ראשון וזריחה משגעת, נזכרתי בלילה הקר ההוא, לפני 9 שנים, בו שכבנו במיטה שלך מחובקים. זה היה הרגע הכי אינטימי והכי מרגש שהיה לנו. זה היה הלילה שהתאהבתי בך. 

זה היה הלילה שישאיר לי אותך בלב לנצח.

עוד 3 ימים זה יהיה בדיוק 8 שנים, 

סעמק, לגעגוע אליך פשוט אין סוף.