אני מרגישה שאני חייבת ללמוד לבטא את הרגשות שלי. העצירות המחשבתית הזו עלתה לי בכאבים גדולים מדי, ברחתי מעצמי, ברחתי מהתמודדות, ברחתי מביטוי עצמי. אני עדיין משלמת על זה, אני חושבת. אבל אני בתקופה של התפתחות וגדילה, אפרופו "כאבי גדילה", הם לא באמת עוברים בגיל הנעורים, ומי שחושב ככה כנראה עוד לא הצליח לפרוץ את הגבולות של עצמו.
וקשה לי, קשה לי להכיל את הכל בבת אחת, אין לי מספיק ויש לי יותר מדי, ואני צריכה עוד מהכל - פשוט כי מתחשק לי להרגיש ולפרוץ ולהשיג ולטרוף את כל העולם. סופסוף אני מרגישה שאני יכולה להצליח להגשים, ולא רק לחלום.
אבל הכל סיסמאות יפות, קלישאות נוצרו כי מישהו הוכיח שהן ממשיות. חוויתי השבוע רגע שבו לא הצלחתי לבטא בכלל את מה שרציתי, למעשה, אני עדיין מחפשת את הדרך הנכונה הזו לבטא אותו החוצה.
לא אקרא לזה כעס אבל כן אכזבה מסויימת מחברה טובה שאני מאוד מאוד אוהבת. אני חושבת שקרה שם מה שאפשר לכנות "קצר בתקשורת" וההסתרה הזו של מה שחלחל פנימה פשוט העמיד ביננו איזושהי הסתרה שפחות נעימה ומתאימה לי ולה. אני עדיין מחפשת את הדרך הנכונה להוציא את זה החוצה. זה חשוב לי ברמה האישית ולשתינו כחברות קרובות, גם אם היא לא יודעת את זה עדיין.
אני לומדת לשחרר, אומרת הרבה ממה שעובר לי בראש לאנשים שיודעים ויכולים להכיל את זה. לומדת גם איך לעצור ולשמור דברים בבטן, כי לא הכל דורש שיתוף ולא הכל דורש פוסטר על הקיר למען יראו ויראו. באופן כללי, אני די שיתופית, מרגישה וסוערת מהבטן וקשה לי לשמור את רוב הדברים בפנים. ודווקא כשזה מגיע לחוויות האישיות שלי, לצרכים, לרגשות, למה שמפריע לי, אני מצליחה לשמור על זה יותר מדי טוב, עד שזה מאיים להתפוצץ ולפצוע אותי מבפנים.
ולשם אני לא רוצה להגיע.
לא רוצה.
