יום שבת, 12 בדצמבר 2015

נראה לי שאהוד בנאי הוא רץ למרחקים ארוכים...

שבוע ראשון לתכנית האימונים שלי נגמר. האמת היא שאני עדיין מפחדת להשמיע בקול רם את היעד הגדול הבא שלי, כי הוא באמת גדול הפעם. לדבר על האתגר העצום הזה שיעמוד בפני בעוד 18 שבועות זה עדיין בגדר פנטזיה, שמתחילה להתקדם לעברי. או אני לעברה, תלוי איך מסתכלים על זה.
הגעתי למסקנה ראשונה, שבגלל המרחקים, כשמסתכלים על התכנית כולה במבט של שבוע קדימה זה נורא מפחיד ונראה עמוס וגדול, החלטתי שאם אתייחס בכל יום לאימון של היום למחרת או מקסימום גם לזה שיגיע ביום המחרתיים, זה ייראה לי פחות מפחיד ועמוס, ואצליח להתייחס ולקחת את זה בפרופורציה הנכונה, כי אי אפשר לתת לזה להשתלט לי על כל החיים למרות שזה נורא קל להישאב לתוך זה.

ביום רביעי האחרון פרסמתי הודעה בקבוצת ריצות שטח שאני מתכננת על המסלול שמתחיל בתחנת הדלק של יער אשתאול עם הפנים אל נחל כיסלון. המסלול עלה בשיחה שלי עם ניב, והחלטנו שרצים שם, גם אם אלו יהיו רק הוא ואני. זה ממש נחמד שפתאום גם עוד כמה חברים מצטרפים, כאלו שרצתי איתם בעבר וכאלו שלא, ריצות שטח מלאות בצחוקים, שירים, תמונות ועליות... הו העליות... אין ספק שלרוץ את זה עם החברים ולחלוק איתם את כל היופי הזה עושה את זה חווייתי הרבה יותר, ואחרי הכל - אנחנו פה בשביל החוויה, בשביל ליהנות, בשביל לרוץ ולחייך לאורך כל הדרך, גם כשקשה.

בדקתי ולא, אין על החיים האלה ;)
צולם אתמול בנחל כיסלון.
"חוצה את העיר 
עולה על ההר 
ממשיך על הים 
ממשיך גם מחר..."

היתה לי שיחה (אחת מני רבות) עם ניב אתמול, על היכולות האינסופיות שלנו. אנחנו רצים ועושים את הבלתי אפשרי בכל פעם מחדש. אני מוצאת את עצמי חוזרת מכל אימון המומה מהכוחות שיש לי להניע את עצמי קדימה, ואז רצים בטבע, הגודל האינסופי הזה, הגבהים, הירוק מסביב... זה לא מובן מאליו וזה נפלא. באופן אישי אני באמת מרגישה שזכיתי שיש לי האופציה הזו, לרוץ, להגיע רחוק ומהר ממקום למקום, לטייל, לראות, להכיר, לדבר, לשתוק... 

שבוע חדש מתחיל ואיכשהו אני מוצאת שהוא נראה עמוס ומאתגר ממש והרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי. אבל בסדר, אם זה היה קל זה לא היה אתגר... ואנחנו רק בתחילת הדרך.

הא כן, למי ששאל את עצמו מהו האתגר הגדול הבא הזה אז הנה לו התשובה...

אתנחתא באמצע הדרך, צולם אתמול בריצה בנחל כיסלון.
מקצה 70 ק"מ באולטרה מרתון ים אל י-ם, בחודש אפריל 2016,

:)

שיהיה שבוע טוב מאוד!

יום שני, 7 בדצמבר 2015

בחזרה למסלול הכתיבה

המון זמן לא כתבתי כלום וזה כנראה בגלל אוסף של סיבות שאין להן באמת הצדקה, זה הפך להיות די חסר לאחרונה, ולראיה באו הפרסומים רבי המילים שלי בפייסבוק. 
חודש דצמבר הגיע והתכנון החודשי כבר פרוס בפניי, וואללה אני מתרגשת וסקרנית לראות איך הוא יהיה בפועל. כי אם יש משהו שלמדתי בחודשים האחרונים זה שתכנון לחוד, ויישום לחוד, לטוב ולרע דרך אגב.

הפעם האחרונה שכתבתי כאן היתה איפשהו בחודש יוני, תחילת תכנית האימונים שלי למרתון אמסטרדם בניצוח מבריק של המאמן שלי. את המרתון רצתי ב18 לאוקטובר, מזג אוויר דומה לזה ששורר פה בימים האחרונים וגשם קל שליווה אותנו לאורך כל הדרך. את המרתון סיימתי בהצלחה מבחינתי, עמדתי ביעד הזמן שהצבתי לעצמי וירדתי מ-4 שעות. אני מניחה שמתישהו בעתיד ארצה לשפר גם את הזמן הזה אבל על זה מאוחר יותר.

אז איפה אני בימים האלו?
רצה כמובן (: עובדת כמדריכה ומאמנת אישית בחדר כושר ממש קרוב לבית, תקופת למידה ובנייה אישית מסוג חדש. אני לומדת מהי תקשורת עם אנשים שנמצאים בתהליך דומה לזה שאני עברתי, אני לומדת מקולגות, מחברים, ממתאמנים ומאמנים סביבי. יש משהו מאוד מרגש בהבנה שהלמידה האמיתית מתחילה אחרי שהקורס נגמר (לאלו שלא עקבו - סיימתי קורס מאמני חדר כושר בחודש אוגוסט האחרון ומיד התחלתי לעבוד בתחום). כיף גדול! נהנית מהעבודה שלי ומסיימת כל יום בסיפוק ענק ונפלא. שלא ייגמר לעולם.

אז מה היעד הבא שלי בריצה?
חשבתי המון אם להכניס ולכתוב את זה באותו פוסט, אבל החלטתי שסיכום שנת 2015 צריך להיות משהו גדול ואחר שמתחשק לי לכתוב עליו בנפרד. בכל זאת, שנה בה רצתי 2 מרתונים מלאים, עברתי פציעה, סיימתי חצי מרתון במקום ה-2 בקטגוריה שלי (נשים עד גיל 29) במסגרת ההכנות לאמסטרדם, הפכתי למאמנת, למדתי והתבגרתי באמצעות ולצד הריצה... כל זאת ועוד דורש ממני כתיבה של פוסט נפרד. נכון, לא כל החיים סובבים ריצה, אבל כשספורט הופך מתחביב בלבד למקצוע, יש מקום לספר גם על הדרך, הקשיים, ההכנות וכל המסביב באופן קצת אחר. אז אמשיך את זה בפוסט אחר, מושקע ובניחוח קצת אחר.

אני פה, חזרתי לכתוב כי מדגדג לי באצבעות.. מבטיחה להשתדל לעדכן קצת יותר.

וקטנה לפני סיום:
נר שני של חנוכה היום. אתמול את הנר הראשון הדלקנו כל המשפחה אצל סבתא שלי והיה כיף גדול. 
מאחלת לכל מי שקורא אותי שיהיה חג חנוכה שמח, מלא אור, הצבת יעדים להמשך הדרך ולשנה החדשה, הגשמת חלומות.

שיהיה יום טוב :)
אני.

יום שבת, 27 ביוני 2015

משחררת חסמים

אולי זה דווקא רעיון טוב החסימה הזו. ככה אף אחד לא רואה את מה שהשני חושב ויותר טוב לכולם לחיות את החיים שלהם בשקט, איש אישה לכוון שלה. אני מודה שהעלבון הציף בי יותר מדי בשלב הראשון, וגם בשני והשלישי, אבל מרגע לרגע זה מרגיש כמו נכון יותר כדי להפסיק לחפש את השריפות שצריך לכבות, ולהניח לאש לדעוך מעצמה.
ההתמודדות הזו לא כל כך פשוטה לי, למרות שאני מנסה לשדר עסקים כרגיל, ודי מצליחה לשמור על שגרת חיים שלא כוללת מחשבות על מה שרחוק ממני ולא חשוב, זה איפשהו שם, עדיין מטריד, עדיין מעסיק ומעלה שאלות שלא בטוח שארצה לקבל עליהן תשובות כנות.
 
ריצת-טיול בוקר. זו התצפית ב5:47 בסיום העליה של רמת הנדיב.

הבוקר אי שם בסוף העליה לרמת הנדיב, התחלתי להרגיש תוך כדי הריצה את הרוח משנה פנים, צורה, מהירות. פתאום הלחות התחלפה בליטוף קריר שמלווה את התנועה שלי למעלה, נותן לי עוד קצת כוח לדחוף אל הקצה. התצפית מלמעלה היתה עוצרת נשימה, כזו שמילאה אותי לכל השעתיים שעוד נותרו לנו לרוץ בטיול הזה, בכל כך הרבה חופש ושקט. את חלקה הראשון של הריצה העברנו בשיחות היכרות של אנשים חדשים שחולקים מכנה משותף אחד ברור, את החלק השני העברנו בשקט יחסי, כזה שמאפשר לגוף ולנפש להתאחד, להחליף מקומות ולשוט קדימה. יש שקוראים לזה ZONE ויש שיגידו שזה מצב שיוט. האמת? לא ממש משנה איך תקראו לזה, משנה מה זה תורם, איך זה גורם להרגיש, דוחף קדימה, יוצר עוד כוחות פנימיים שמנצחים את כל מה שאי פעם ניסיתי לברוח ממנו במקום להתמודד.
יש משהו מדהים בחיבור הזה בין אנשים שלא מכירים אחד את השני ולא יודעים כלום אחד על השני מלבד האהבה שלהם לריצה למרחקים. הריצה מלאה סיפורים, חוויות, חיים של אנשים חולפים לצידי על המסלול ואני זוכה להיות חלק מהדרך שלהם. הנה לדוגמה, הבוקר הייתי עדה ומלווה של אחד שעבר בפעם הראשונה מרחק גדול יותר מחצי מרתון. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאני עברתי את המרחק הזה. לראות 23 קילומטרים שעברתי בריצה מתועדים על השעון שלי היה הדבר הכי נפלא בעולם באותו הרגע. אני יכולה רק לנחש איך הוא הרגיש בסיום הריצה, ובכל זאת, זה שלו, והריצה שלי היא שלי. ויותר מהחיבור בין אנשים בזמן הריצה, יש את החיבור שלי אל עצמי. ובסופו של דבר, כל חיבור כזה רק מחזק אותי יותר ומשחרר ממני חסימות מיותרות שגוזלות ממני אנרגיות על פארש.

וזה בסופו של דבר, נפלא יותר ויותר חשוב מהכל.

יום שבת, 13 ביוני 2015

הופעה של INCUBUS ומלא קילומטרים של ריצה בשבוע.

זה שהלכתי לבד להופעה היה רעיון ממש טוב, ככה אין תלות באף אחד, שעת יציאה, שעת חזרה, ואני יכולה להשתולל כמה שבא לי, לרקוד, לשתות (רק בירה נו), לזוז... 
כבר אמרתי לרקוד, נכון?
ספירה לאחור לעליה לבמה - INCUBUS, אמפי פארק רעננה, 9/6/15

רעננה, יום שלישי בערב, 21:00 שעה מדוייקת, מה זה מדוייקת? הכי מדוייק שאי פעם הופעה שהייתי בה התחילה. עמדתי במעלה הגבעה, משקיפה על כולם, המוזיקה מאחדת את כולם ומשכיחה לשעתיים צלולות את כל הצרות, כל הכעסים. מכל השיט שנשאר בחוץ כי אזלו לו הכרטיסים. חיכיתי להופעה הזו חצי שנה, הכרטיס נרכש ברגע שנפתחה המכירה. חבר שהיה אמור להצטרף ביטל ברגע האחרון ולי בכלל לא הפריע, כי מבחינתי זה רגע שלי ואף אחד לא ייקח ממני אותו. שנים אני מחכה להם שיבואו לארץ שוב.

בבוקר למחרת רצתי עם המאמן שלי את כל הטיילת, ארבע וחצי בבוקר, ריצה של שעה וחצי. שכרון חושים. הערתי את הים, הדלקתי את השמש והבהרתי את השמיים. הכל קלישאות אבל הכל מרגיש נכון. כשסיימתי את הריצה הרגשתי מינימום כמו מי שכבשה את ההר הכי גבוה שאפשר לעלות עליו בריצה. "זו רק ההתחלה" הוא חוזר ואומר לי. ואני כל הזמן חושבת על זה שאם אנחנו רק בשבוע השלישי לתכנית האימונים, איך זה יהיה בהמשך? כל הטוב הזה מתרבה ומכפיל את עצמו? 
מריצה לריצה אני מבינה את הגוף שלי טוב יותר, וזה מעניין שזה מגיע עכשיו. אולי בעצם הגיוני שזה מגיע עכשיו, סוג של בגרות מסויימת ש"רכשתי" אחרי המרתון הראשון, אחרי שסימנתי V על המרחק. עכשיו זו הכנה רצינית יותר, בניחוח קצת אחר (לא, לא רק של מלח וזיעה). ואני כל הזמן מחייכת, כל הזמן נהנית מהדרך.



השילוב של העבודה, הלימודים והריצה מרגישים לי כמו עולם ומלואו והכל סובב את התנועה, הספורט, הדבר הזה שמניע אותי קדימה. המרצה שלי לאנטומיה ולפציעות ספורט אמר משהו שמהדהד לי חזק בכל פעם. אנחנו מאין "מלאכים" קטנים שנשלחו כדי לעזור לאנשים לשפר את איכות החיים שלהם, ובתור כאלו, הלימודים שלנו ממש קצרים וממוקדים. יש משהו קסום במחשבה הזו שבעוד חודשיים פלוס מינוס, עם תעודת מאמן חדר כושר ובריאות, אוכל לעזור לאנשים נוספים לשנות ולשפר את אורח החיים שלהם כמו שאני שיפרתי והפכתי את שלי. זה משהו שמוצב לי מול העיניים כל הזמן, הוא שמחזיק אותי, הוא ששומר עלי באיזון הזה. היום אני מוצאת שלפעמים עושה את זה בלי משים, אבל בעוד זמן אוכל לעמוד באופן מוחלט מאחורי כל צעד ופעולה שאעשה לטובת אותם אלו שירצו להסתייע בי לשפר לעצמם את החיים. תכל'ס? מרגש!

שבוע שלישי לתכנית האימונים נגמר. סגרתי השבוע 84.5 ק"מ של ריצה, משהו כמו שמונה שעות וקצת. מדהים איך מריצה לריצה אני מרגישה חזקה יותר. כבר לא מפחדת מהמרחק, מהלבד בריצה ארוכה. גם כשקשה לי אני מוצאת את עצמי חושבת ומתמודדת עם זה באופן מאוד שקט, לא חושבת לרגע על לעצור, לוותר או להפסיק, מקשיבה לגוף, מתייעצת עם גורי, משתפת את האנשים הנכונים. 

התקופה הזו היא סוג של התבגרות. נראה לי שהיא הגיעה בול בזמן, התבגרות מכל כך הרבה דברים.
מה שמצחיק הוא שבין השאר אני מתבגרת וממשיכה הלאה מדברים שהיו שם, כשותפים ואפילו השפיעו במידה מסויימת על הכניסה המחודשת שלי לתהליך הנוסף הזה, להכנה למרתון אמסטרדם. אבל אני שמחה על זה. זה מביא אותי לצמיחה חדשה, טובה יותר.
לאט לאט, צעד צעד....


שבוע טוב ושמח לכולם!
:-) 

יום שבת, 30 במאי 2015

על זריחות, שקיעות ותאורה מלאכותית

הזריחה שלי. מהמקום שאני אוהבת לראות אותה.
לא, זה לא פוסט על ריצה הפעם, לפחות לא באופן ישיר, אלא פוסט על החיים, על תובנות, על מחשבות שעוברות לי בראש בעקבות דברים שקרו ובעקבות הדברים שלא קרו. אלו מילים שנמצאות לי בראש כבר חודש, מחכות לרגע הנכון לפרוץ החוצה, מבשילות ועומדות עד שיגיע תורן לפקוע.
ובכן, כנראה הוא הגיע.

אתמול בדרך מהעבודה, השעה 15:30, עלתה בחורה דתיה צעירה לאוטובוס והתיישבה לידי. חיוך מאוזן לאוזן קישט את פניה, שאלה אותי אם אני מדליקה נרות והגישה לי זוג נרות שבת עטופים בנייר צלופן שקוף קשור בסרט חום. באינסטינקט הראשוני אמרתי תודה וסירבתי לקבל אותם ממנה. "את מדליקה נרות?" שאלה בהתעקשות. "האמת שלפעמים, לעיתים רחוקות." היא חייכה, אמרה שאקח בכל זאת, גם אם לא אדליק אותם, רע לא יקרה מזה שאקח אותם ממנה, אם ארצה אדליק, אם לא, פעם אחרת. חייכתי, הודיתי לה, זרקתי אותם בתיק. משקפי השמש שלי כיסו את העיניים שדמעו בלי סיבה ברורה באותו הרגע. כל כך הרבה רגעים התנקזו לאותם רגעי שמש קופחת, השקט ששרר באוטובוס למרות שהיה מלא ברובו, והמחשבות שלי שנדדו אל המקומות הכאובים של השבוע האחרון.. הכל פשוט צף. 
אז לא, לא הדלקתי נרות שבת הפעם, כנראה כי הייתי באמצע ריצה בדיוק בשעה הזו שצריך להדליק אותם, שקעתי בעצמי בצורה קצת אחרת וקיבלתי את השבת באופן שנוח לי. אבל אותה בחורה היתה שם והזכירה לי לחייך ברגע כעס קשה במיוחד, רגע שהרגשתי שכבד לי מדי, שחררה ממני משהו שהפך אותי קלה יותר, מהירה יותר, מרוכזת יותר במה שחשוב, במה שטוב. כל השאר ממש לא משנה...

אבא שלי אמר שגם אם רוצים אי אפשר להתנגד לטבע. מצד שני, הוא מציע להתרחק מראש מדברים שיש לנו החשד שיתגלו כרעילים בהמשך. השיחה הקצרה איתו אתמול גרמה לי לפתוח את העיניים, הבנתי כמה דברים מחדש, חישבתי צעדים לאחור ולפנים. הרגעים המעטים שאנחנו נחשפים אחד לשני בצורה האמיתית הזו הם רגעי מפתח בחיים שלי. לא מסיבה ברורה, אני פשוט סגורה בעולם שלי והוא בשלו לרוב, וזה בסדר, כי הוא אבא שלי ואני הבת שלו גם אם לא אספר לו על כל שעה וחוויה בחיי. מה גם שאת הרוב הוא לא יבין או לא יגע בו מספיק. אבל הרגעים האלו שאנחנו כן מדברים ומתחברים הם רגעים שאני חוקקת לעצמי בראש, לומדת ממנו כל כך הרבה. מעניין אם גם הוא לומד משהו ממני.

אז למה תאורה מלאכותית?
כי בין שקיעה על דבר ישן לטובת זריחה על דבר חדש טוב יותר שיביא איתו גדילה וצמיחה, אני מוצאת את עצמי עובדת על הנקודות שצריכות להתחזק, מתחזקת את הקיים, מחפשת את הנעלמים ופותרת את המשוואות האלה שמשאירות אותי קפואה במקום. לפעמים אלו פינות חשוכות שרק צריכות שנדליק את האור כדי שנמצא שם בדיוק את מה שחיפשנו. מקומות שללא תאורה יזומה על ידנו, יכול להיות שהיינו מפספסים אותם כל החיים. ואם לא כל החיים, אז אולי כשהיה מאוחר מדי, או מאוחר בכלל. עדיף שננצח את הזמן במקום שהוא ינצל אותנו, לא?

שבוע טוב שיהיה פה!

יום שלישי, 26 במאי 2015

רצה, הפעם בדרך לאמסטרדם.

תמונה ממרוץ השליחים הר לעמק 2015. ריצה אל קו הסיום במקטע האחרון מגבת לכפר החורש. עייפה וכל כך מרוצה.


בוקר שהתחיל מאוחר אחרי יום עמוס עם המון פרופורציות ופרספקטיבות חדשות, התעוררתי לפחות שעה אחרי הזמן שכיוונתי אליו. מתעוררת כי חם או קר מדי עם המזגן, מבינה שפספסתי חברה לרוץ איתה הבוקר, מרגישה שגם השמש יותר משוויצה וכבר פחות מתחבאת. 
יש אנשים שאומרים שאם אתה לא עושה משהו שתכננת על הבוקר, כנראה שכבר לא תעשה אותו באותו היום.
קמתי, קפה, 2 עוגיות ולדרך. שש ועשרים שעת יציאה, היום צריכה לרוץ 12 ק"מ בסה"כ, קצב שצריך להישמר בטווח מסויים של זמנים, ככה כתוב בתכנית. קילומטר ראשון אני מקללת את עצמי בראש ובלב ואפילו כמעט בקול, כי אני עוד חצי מנמנמת, הקפאין הגיע לרגליים אבל הראש עוד טרוד בשלו, אם הוא בכלל התעורר (הראש, כן?).
אחרי שלושה קילומטר אני עוצרת שנייה, מחכה לרמזור שיתחלף, חושבת לעצמי שעוד 9 קילומטרים זה טו מאצ' בשבילי להבוקר, שוקלת לרוץ בחזרה עוד שלושה ולפרוש בחצי. טוב נו, נראה איך יתקדם, עוד קילומטר ועוד שניים ומקסימום נחזור לאחור לפני הזמן ואת השאר נשלים אח"כ בחדר כושר או בערב. הדרך מביאה אותי למצוא שבילים חלופיים, חול, דשא, כביש, חצץ, עוד דשא, שורת ממטרות שמצננת אותי בדרך שבדרך כלל אני עוקפת מכיוון אחר, משחקת תופסת עם השמש והצל והמוזיקה מכניסה אותי לקצב.
עוד רמזור מגיע ואני כבר בקילומטר השמיני. שיאללה, זה אוטוטו נגמר, נפתחתי, אני בקצב טוב, הגוף כבר חם, מפה עד הבית זה בערך שניים וחצי קילומטרים. אז אאריך ואעשה עוד סיבוב. בקילומטר העשירי אני כבר מרחפת, הראש מנותק, נזכרתי בקילומטר ה-42 של המרתון, זה שכבר רואים ממנו את שער הסיום ועידן מדבר אלי בדמיון מודרך שמשאיר אותי בקצב, שומעים את התרועות מסביב.
זה אכן קשה, זה אכן אפילו מעייף ולא תמיד נוח, אבל בחרתי את זה ואני מנצחת את זה, שוב ושוב ושוב, וזה כל כך שווה את זה אחר-כך.

אדם חכם פעם אמר שלעולם לא תתחרט על אימון שעשית, על אחד שפספסת תתאבל די הרבה. 
ואני רק אומרת, שאיזה מזל שזכרתי לקחת משקפי שמש. 


***

ובנימה זו עדכון קצר - תכנית האימונים למרתון אמסטרדם התניעה, היום השלישי לתכנית. המרתון ב18/10/15. 
מתרגשת, שמחה, חוששת, מוכנה לכל אתגר ויודעת שאעמוד בו באופן הכי טוב שאני יודעת.
מכאן זה פשוט לצאת לדרך, להתמכר, לעוף, לרוץ.


מזמן לא כתבתי. לאחרונה עלה בי הצורך לשוב ושתף את כל מה שעובר לי בראש, במיוחד בזמן ריצה, כשכל המחשבות נקיות, מתחדשות.


יום שלישי שמח לכם שיהיה!

יום חמישי, 26 במרץ 2015

כאוס, עומס, מנוחה, הפסקה, קצת סדר ובחזרה לשיגרה

עבר חודש מהמרתון. זו היתה החוויה הכי מדהימה שעברתי בחיים שלי. כל כך מדהימה שעדיין לא הצלחתי באמת להפיל את המילה הכתובה על הדף הלבן ולסכם במילים את העוצמה שלה. אני מניחה שאני לא אותו הבנאדם שהייתי לפני המרתון, אני מניחה שכל כך הרבה עוד עתיד לקרות ולהשתנות. אני עוד מנסה למצוא את עצמי מחדש ולבנות את האני החדשה שמתעוררת לבוקר שאחרי, כבר חודש ימים. עדיין לא באמת מצליחה לשאוף את כל האוויר בבת אחת.
אז יש לי קצת בלאגן, בפאן הנפשי והריגשי ובחיפוש העצמי כדי למצוא את הכוח והחוזק שחסר לי בכמה פינות.
בין עבודה עמוסה שלפעמים קצת מורידה אותי למטה ולימודים שמעלים אותי למעלה, אל הטיפוס הבא, אל כיבוש היעד הבא. אני מרוצה מזה, אני נהנית מהדרך והלמידה מסקרנת אותי.

לאט לאט, 
נושמת, צריכה אוויר, צריכה למצוא זמנים נכונים לכל דבר, 
בסופו של דבר זה הכל עניין של טיימינג, ומה שמצליחים להכניס לתוכו.


חמישי אופטימי ושקט שיהיה.

יום ראשון, 15 בפברואר 2015

תעופי על עצמך, כי יש לך על מה!

טייפר. אני לא יודעת איך לא לרוץ ופתאום יש הרבה ימי מנוחה. אלו הימים הכי מוזרים בעולם, כי ליאור הוסיף לי אוכל והפחית לי אימונים עד למרתון.

עוד 12 ימים פחות כמה שעות (הייתי בדיוק באתר של המרתון, נשבעת!) וצריך לעזור לגוף להתאושש כדי להגיע חזק וחד לרגע האמת. ואם לומר את האמת, אני מתרגשת ממש, לא כל כך יודעת להסביר את זה, אבל ברור לי לגמרי שהרגע הזה יהיה משהו מכונן ולא דומה לשום דבר שאני מכירה. כנראה שאני לא יודעת להסביר את זה בגלל שאני עדיין לא מכירה את התחושה, אז הסקרנות תקרקר בי עוד קצת, וזה יגיע, ואז אהיה חייבת הסבר לאיך זה מרגיש.

בינתיים, בשישי האחרון רצתי חצי מרתון חצרים. ריצת שטח לא קלה בכלל, לא מרוץ גדול וגם לא באתי לרוץ תחרותי בכלל. הרוח והחול והשמש והרוח והחול והשמש... והחיוך שהיה שם מהרגע הראשון עד האחרון, פשוט כי אני נהנית לרוץ, ולא משנה איפה.

אז נכון, לא היו שם יותר מדי נשים בקטגוריה שלי, עד 29, אבל למי איכפת בעצם?
כי סיימתי ראשונה בקטגוריה שלי

עפה על עצמי מול הרוח, מרוץ חצי מרתון חצרים 13/2/15.






ושמח לי. ואני מרגישה חזקה.
והיום, אחרי שבת שמשית ומחייכת, פתאום בא לי לעוף על עצמי. 
אז אני עפה על עצמי,
ויש לי על מה.

שבוע טוב וחיובי!

יום ראשון, 1 בפברואר 2015

זה לא דומה לשום דבר אחר שעשיתי קודם לכן.

מדברת ריצה, חולמת ריצה, רצה, מתכוננת לריצה, נחה בין ריצה לריצה, רצה ארוכה, רצה קצרה, רצה עליות, רצה מהר, רצה כדי לשחרר את הראש לשחרר את הגוף לשחרר את הנפש.

זה לא דומה לשום דבר שהכרתי לפני כן. אני חזקה ומתחזקת, משחררת לחצים ונרגעת, נושמת עמוק, מלווה את עצמי בהרבה מנוחה ומחזירה לעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי בכלל. ואני לומדת, בעיקר מלמדת את עצמי להתנהל אחרת, לנהוג אחרת בדרך ובין המכשולים, השינויים. גמישות היא אמנם עניין שעובר בגנים, אבל אם לא נתחזק אותה ונעבוד עליה, כנראה שלעולם לא נמקסם את עצמנו בתוכה.

אתמול רצתי את הריצה המסכמת שלי למרתון. 36 ק"מ.
המרתון בעוד 26 ימים, אבל מי סופר? 
חבר טוב הצטרף אלי ורץ איתי את כל הדרך, עוד שני חברים טובים הצטרפו לשליש האחרון, בדיוק בשלב הקריטי יותר, בדיוק בזמן שמתחילה המנטרה של - הכל בראש, את כבר שם, עוד קצת, זה שלך, את מנצחת.
וזה לא קל. וזה לא דומה לשום דבר שהכרתי או עשיתי קודם. וזה ארוך, וזה בונה, מחזק, גורם לי לחייך באופן מחודש. המון תחושות זרות שפתאום אני מתחילה לקבל ולהבין.
אני בHigh.

אני מרוצה. מרוצה כי אני עומדת ביעדים שאני מציבה לעצמי, כי אני לומדת לסלוח לעצמי ובמקביל לא מפסיקה לדרוש מעצמי יותר, כי אני יודעת ומרגישה שאני יכולה.
יום לפני הריצה המסכמת הרגשתי נפלא, בטוחה, לחוצה, נחושה. התרגשתי בשקט, היו לי פרפרים בבטן ויחד עם הפרפרים האלו גם שלווה שכמעט ושכחתי איך היא מרגישה.
עם הביטחון הזה אני מגיעה לארבע השבועות האחרונים שלפני המרתון, כי אני מוכנה. אין על זה ויכוח.

אז זה לא שלא רצים מעכשיו ועד המרתון, רצים ועוד איך. 
כולם רק מדברים על תקופת החידוד הזו, ופתאום אני מתחילה להבין שזה בדיוק הזמן לעבודה המנטאלית, להורדת עומסים, הורדת לחצים, זמן להירגע ולהתרכז, זמן ללמוד (מי אמר אנטומיה ולא קיבל?)

ובעיקר לחייך. לא משנה מה קורה - חשוב להמשיך לחייך. 
למה?
כי אני גדולה מהחיים, ואני מנצחת, לא משנה מה - אני בדרך הנכונה.


יום שני, 12 בינואר 2015

אז מה הולך? למעשה הכל רץ...

אני לא מצליחה לכתוב פה כי אני עסוקה בכתיבה שמחוץ למרחב הציבורי לעת עתה. בין ריצה אחת לשניה, מרוץ לילה או מקצה 10 ק"מ במרתון טבריה, אני מוצאת את עצמי נושמת עמוק ושומרת את רוב המחשבות שלי לכתיבה הפרטית שלי, עד שאגיע לנקודה שיהיה אפשר לשחרר את זה החוצה. זה מאוד לא קל להספיק בעשרים וארבע שעות להתאמן לפחות שעה (בימים קלים זה מסתכם בריצה של שעה אחת, בימים עמוסים יותר זה ריצה של שעה וחצי לפחות+ אימון חיזוק+ שחרור+ מפגשים חברתיים עם אותם אנשים שמתאמנים איתי, ועוד לא הזכרתי את הריצות שאורכות 3 שעות...)
זו תקופה עמוסה, הכל רץ, מסביב לשעון, מסביב לעצמי, אין לי המון זמן לעצמי וכשיש לי אני משתדלת לנצל אותו עם מוזיקה נכונה, כתיבה, קריאה (בעיקר באוטובוסים וגם שם אני די צולעת עם זה, מודה) ותכנון שבועי, ככה אני כרגע- רצה משבוע לשבוע... 
אני בשבוע 12 לתכנית אימונים לקראת מרתון ת"א שבסוף פברואר, מכניסה ריצה בכל מקום וזמן שיכולה, לפי התכנית. זה לא תמיד קל ולא תמיד נוח אבל זה ממלא אותי בכל כך הרבה טוב ומנקה ממני את כל הרע, שאין תלונות. אפילו הבוקר כששאלתי את עצמי ברבע לחמש בבוקר "מה לעזאזל חשבת לעצמך כשכיוונת שעון לשעה הזויה כל כך?" הצלחתי למצוא לפחות 10 סיבות (אחת לכל ק"מ שרצתי) והרגשתי בסיום הריצה הרבה יותר טוב.
אז הנה אני רצה לי אל עבר היעד, ואחריו יבוא היעד הבא, ותכניות חדשות והישגים אחרים שיסומנו.

חזרתי לגשש אחר דירה. חייבת את זה לעצמי, צריכה למצוא את העצמאות הנכונה לי ולהתמקם בתוכה בנוחות. אני חושבת שזה השלב הראשון של כל הדברים שאני רוצה ומקווה להשיג בשנה החדשה הזו וזה ישדרג אותי ואת אורח החיים שלי באופן שאין שני לו, ואין לי ספקות לגבי זה.

יש המון דברים שקורים מסביב, חברים באים והולכים, מוצאת את עצמי מתמודדת עם עומסים רגשיים, עומסים בעבודה או בבית או סתם עומס שאי אפשר לשים עליו את האצבע. זו פשוט תקופה כזו.

אז הכל רץ, ואני בדרך לחידושים, ליעדים, להישגים.
בעוד שבוע וחצי מתחילה לימודים חדשים, קורס מאמני חדר כושר. עוד קצת אינטנסיביות של ידע ועניין, זה יכניס לי הרבה אור לשיגרה, אין לי ספק בזה. אני מתרגשת, אני לחוצה, אני מפחדת, אני נחושה...

מה שלא יהיה, יהיה טוב 
ונצליח. לא מכירה אופציה אחרת.

(התמונה מהריצה שלי בשישי, מירוץ 10 ק"מ במרתון טבריה,
גם עם זמן שיא אישי חדש)


טוב יאללה נו, אני רצה להתחיל את היום הזה. עמוס ככל שיהיה - נצלח גם אותו.

יום נעים!