אהבה מעמידה את הכל בפרופורציות הנכונות

האמת היא שאני לא זוכרת בכלל מתי הרגשתי ככה בפעם האחרונה, אבל אני מרגישה ככה עכשיו. האמת שאלה כבר שלושה חודשים פחות או יותר שאני לא מפסיקה להתרגש והמחשבות עליו עושות לי נעים בלב.

אז אני עסוקה, והזמן עובר ודוהר קדימה בלי משים. שנת הלימודים נגמרה, חיפושי העבודה הותנעו מחדש, הגעתי למשקל הכבוד בשומרי משקל לאחר שהורדתי 24 ק"ג עד למשקל הכבוד (היעד) ועוד שניים מתחתיו. עכשיו אני בשמירה וזה מאתגר לא פחות, אם לא יותר מעצם הירידה (תזכורת לעצמי לכתוב על כך בפוסט נפרד, זה לא עצם העניין עכשיו).

בכל אופן, הוא נעים לי, והוא מחבק ומחייך לי את היום ואת הלילה.

הוא נותן לי השראה לכתוב שירה, ולא עשיתי את זה ממש מזמן. ולכתוב בכלל, בלי לחשוב, פשוט לשחרר.

רק שימשיך לנו ככה. (חמסה חמסה חמסה)

ככה טוב.

בעצם, ככה הכי טוב.

:)

לקרוא לפחד בשמו // ומה עם צורך וכישרון הכתיבה פשוט יעלמו ממני ביום בהיר אחד?

אתמול בשיעור זה פתאום התבהר. אני בבלוק כתיבה וחוסר מוטיבציה/מוזה/יכולת להושיב את עצמי ליצור כבר הרבה זמן. וכשאני אומרת הרבה זמן אני מתכוונת לסדר גודל של +- שנה. זו נוטה להיות בעיה בעיני המרצים שלי בעיקר, בעיני פחות. מישהו אמר לי לא מזמן שהוא כתב את הספר הראשון שלו כי הרגיש שיש לו משהו לומר לעולם, משהו לספר. חשבתי על זה עוד רגע והבנתי שמה שיש לי להגיד לעולם, לא נאמר במילים אלא במעשים, בפעולות פיזיות אחרות. אני משנה סדרי עניינים, עולמות שלמים, ולאו דווקא באמצעות המילים הכתובות. קשה לי עם זה. פתאום הפחד בשאלת הצורך והכישרון שיש לי, ומה יקרה אם הם יעלמו לי? הרי אני לא באמת יכולה בלעדי הכתיבה, גם אם מדובר במשפטים קצרים חסרי תכלית - זה יותר טוב מכלום...

דורשים ממני המון ויותר מהם, אני דורשת מעצמי המון. מפעל אנושי לייצור טקסטים וכל זה תוך כדי לימודים, הגשות, שיעורי בית, עבודה, אימונים.

נראה לי שכשנצא לחופשת סמסטר, יהיה לי יותר זמן לכתוב מכל השנה הזו והשנה הקודמת לה.
אולי גם החשק יעלה ויחזור לי, והפחד המשתק הזה יניח לי קצת.

אולי.

רשמים מהרכבת

זו מלפניי מדברת עם החבר שלה שסוגר שבת והקצין במושב המקביל עצבני על המפקד שלו שעיכב אותו בדיון עד שמונה בערב. אחת אוכלת בפה פתוח ומשמיעה קולות של פרה משוגעת ומדברת במבטא של פרחה מצויה שעלתה כרגע מכפרעלייך אולי תחלישי קצת?

אין לי בעיה עם נסיעות, להיפך. אני תמיד תופסת את המקום הנכון ליד החלון (אם יש מקום לשבת כמובן), מתחברת למוזיקה שלי ומתנתקת מהכל. זה זמן לחשוב וזמן להתגעגע, זמן להכין את עצמי לחיבוק שלו שיגיע בדיוק ברגע הנכון ובעצם כל ההמתנה הזו תישכח בשנייה שהחיוך שלו יפגוש את הלב שלי. 

להנות מהדרך הם אומרים, זה פשוט להנות מהדרך. פשוט זה לא, אבל זה אפשרי. אני די בטוחה אגב, שאם כל אחד מהנוסעים פה היה חושב רגע, מדבר חלש ושומר את שיחות הטלפון הקולניות למרחב אינטימי ונפרד, להנות מהדרך לא היה קשה כל כך, כמעט בלתי אפשרי. 

איתו (כשהלב שלי מרגיש בבית)

 צילום עצמי תוך כדי תנועה

אז נכון, זו רק התחלה ואני הולכת בצעדים קטנים. אבל אני מתקדמת עם מבט אל האופק. אני מרגישה שהכיוון הוא נכון והדרך נעימה לי. אנחנו הולכים בצעדים קטנים, יד ביד אל עבר הלא נודע, מגלים כל יום מחדש את מה שטרם נברא ומה שמשנה באמת הוא עצם הביחד.

אני לא זוכרת מתי הרגשתי ככה; ככה בבית, במקום שנעים לי בו, במקום טבעי ומרגש באמת.

עד לפני כמה חודשים הייתי מאוד סקפטית שאוכל להיפתח ככה, להניח ללב שלי לפעום בקצב שלו מבלי לעצור את הנשימה ולחכות שהגל יחלוף. היו זמנים שהייתי בטוחה שמשהו דפוק בי, שמשהו דפוק בהם, שהעולם עקום ושאני בלתי נתפסת- בלתי אפשרית- בלתי מובנת- בלתי כל דבר אחר...

אני מסתכלת בראי ומחייכת, אבל בגללי. כי אני מאמינה בעצמי ומכירה בכוחות הקיימים שלי וגם באלה שעוד ארכוש. לומדת מחדש את התכונות שלי, והכי חשוב - יודעת למה זה שווה ולמה בכלל רוצים בקרבתי.

כל התחושות האלה מאוד חדשות לי. אחרי שנים של חוסר היכרות אמיתית עם עצמי אני פתאום מכירה מחדש בחורה די חזקה יש לומר, שמצליחה לסחוף אחריה איש או שניים, מעוררת עניין, או רגש, או משיכה, או געגוע. 

במקרה שלו, זה אולי אפילו הכל ביחד, מגולם בתוך נשמה אחת לכיוון אחד.

אבל זו רק התחלה והכל בצעדים קטנים.

הכי טוב ככה, לאט לאט...