לומדת לשחרר

במשך כל כך הרבה זמן היא היתה נעולה בתוך העולם שלה. לא הסכימה להסתכל הצידה, לא הסתובבה לאחור לבדוק אם יש מי שעוד הולך בעקבותיה. היא פשוט המשיכה קדימה באמונה ועיוורון. למעשה, היא לא התקדמה אפילו צעד אחד. הכל היה אשליה. הלב שלה נחמץ להבין כמה הפסידה בדרך, כמה הזדמנויות היא שחררה לחופשי מבלי ללטף, מבלי לשתף את עצמה בדבר שהכי חסר לה. והכל חלף והיא נשארה לבד בדרך, כמהה להחליף מילה או שתיים עם איזה שותף לאותו הכיוון, גם אם יהיה שם באופן זמני. לבדידות יש את המראה הצלולה ביותר.

היא הבינה את זה ולרגע היה נדמה לה שזה מאוחר מדי, לרגע הרגישה שפספסה משהו חשוב ופחדה שהקצב המהיר מדי יסחרר אותה, ישחרר אותה אל הכיוון ההפוך ללב שלה שאותת לה בצעקות שהוא מתדרדר לאחור. היא הבינה את זה והחליטה שכמו שהתקדמה, כך היא תחפש את הדרך החדשה שלה, לאט ובהחלטיות, צעד אחר צעד, בלי לחץ, בלי שעון שמתקתק, בלי זמנים ובלי מדדים לאורך הדרך. היא למדה לשחרר, הבינה שמכאן היא צריכה לזרום, על אף ששונאת את המילה הזו, זרימה היא הדרך שהיתה נכונה אז, ותהיה נכונה גם מעכשיו והלאה.

אז היא לומדת לשחרר, מחייכת יותר, קופצת למרחק, נושמת עמוק גם כשמרגישה שהאוויר נגמר לה והיא לא מצליחה לחלום יותר קדימה. היא נותנת ללב להוביל אותה, פועלת מהבטן ועל פי תחושה ומפסיקה לדבר ולחשוב כל כך הרבה מראש.

אולי זה השקט שיוביל אותה למקום טוב יותר, שלם.

פרידה

"פגשתי אותו בלב המדבר, יפה שקיעת שמש ללב עצוב..."

חצי שנה לקח לי להסתכל על עצמי במראה ולהבין שאני לא יכולה לברוח יותר מהרגש שלי. האמיתי, לא זה שמוצג לכל.

זו פרידה שפשוט נמשכת שוב ושוב ושוב. וסירבתי, סירבתי להשלים איתה ולהבין שהגיע הזמן. סירבתי להמשיך הלאה, להפסיק לאהוב אותו. לא רציתי להבין שכדי להתקדם הלאה, אני צריכה, לא צריכה אלא חייבת להתנתק מהרצועות שקושרות אותי לאחור ומפריעות לי לפתוח בספרינט שיפתח מספיק פער כדי שאוכל להנמיך את הקצב והווליום, להנות מקולות הרקע לריצה שלי. הנקישות של כל צעד כשהרגל והאדמה נפגשות, הנשימות שהולכות ומתארכות, הופכות להיות מדודות ומדוייקות ומתמזגות עם הרוח. והרוח, שכל כך כיף ששורקת ומלטפת לי את אגלי הזיעה שעל המצח. כן, בהחלט הגיע הזמן לשוב להנות מכל רגע של חיים, היכרויות חדשות, מרווחי נשימה לא מוכרים, מאתגרים.

המון אומץ דרשתי מעצמי על הצעד הזה אבל ניתקתי. כי אני לא מסוגלת לראות את עצמי נקטעת באמצע שוב. והכי כאב לי לדעת שאני קורעת ממנו חלק, מעכבת לו את הסיכויים להחלים יותר מהר. גם לו זה קשה כמוני, אולי יותר. אין לי מושג.

אז אחרי חצי שנה, קצת קרסתי אל תוך השקט של עצמי, הבנתי שהסיכוי שאחזור להרגיש את הדבר הזה שאני כל כך כמהה אליו לא יגדל אלמלא אעשה משהו חד. המעשה הזה הונח באופן הכי מובן וטבעי, הכי ברור מאליו, עם כל הכאב שבדבר. לקחתי את השבוע הזה לעצמי, התנתקתי מכולם ומעצמי כדי למצוא את החיבורים שוב, כדי להבין איזה חלק שייך לאיזו פינה של הפאזל. עברתי למצב טייס אוטומט; בלי לרוץ, בלי להרעיש, בלי לספר, בלי לחלוק, בלי לרצות עוד מהכל. הסתפקתי בשקט, בעשייה שקטה, בגשם שכנראה סוגר לנו את החורף היבש הזה (סימבולי משהו...) ששטף לי את הכל, האפיר לי את הימים והשחיר לי את הלילות. אני די בטוחה שזה היה שבוע הגשם הכי עצוב שאני זוכרת מזה הרבה מאוד זמן.

וזהו,

חצי שנה של פרידה שנמשכה והתארכה לי, לקחה ממני כוחות אחדים והחזיקה בי תקוות שאולי עוד יתעוררו יום אחד, יחזרו בזמן אחר. מה שצריך לקרות יקרה.
אני מתחזקת. ודווקא בפורים הזה הורדתי איזו מסכה כבדה שכיסתה לי את האמת. ערימות של איפור כבד שנשטפו בין הגשמים והותירו אותי שוב אני. נקייה וחזקה. לפחות כלפי חוץ. יכול להיות שמבפנים נשארו לי עוד כמה חדרים לנקות.

לחיי חגים שמחים, חגיגות צבעוניות וחיוכים.

שבוע טוב,

אני.

(פורסם במקור בתאריך: 15/3/2014)