לומדת לשחרר

במשך כל כך הרבה זמן היא היתה נעולה בתוך העולם שלה. לא הסכימה להסתכל הצידה, לא הסתובבה לאחור לבדוק אם יש מי שעוד הולך בעקבותיה. היא פשוט המשיכה קדימה באמונה ועיוורון. למעשה, היא לא התקדמה אפילו צעד אחד. הכל היה אשליה. הלב שלה נחמץ להבין כמה הפסידה בדרך, כמה הזדמנויות היא שחררה לחופשי מבלי ללטף, מבלי לשתף את עצמה בדבר שהכי חסר לה. והכל חלף והיא נשארה לבד בדרך, כמהה להחליף מילה או שתיים עם איזה שותף לאותו הכיוון, גם אם יהיה שם באופן זמני. לבדידות יש את המראה הצלולה ביותר.

היא הבינה את זה ולרגע היה נדמה לה שזה מאוחר מדי, לרגע הרגישה שפספסה משהו חשוב ופחדה שהקצב המהיר מדי יסחרר אותה, ישחרר אותה אל הכיוון ההפוך ללב שלה שאותת לה בצעקות שהוא מתדרדר לאחור. היא הבינה את זה והחליטה שכמו שהתקדמה, כך היא תחפש את הדרך החדשה שלה, לאט ובהחלטיות, צעד אחר צעד, בלי לחץ, בלי שעון שמתקתק, בלי זמנים ובלי מדדים לאורך הדרך. היא למדה לשחרר, הבינה שמכאן היא צריכה לזרום, על אף ששונאת את המילה הזו, זרימה היא הדרך שהיתה נכונה אז, ותהיה נכונה גם מעכשיו והלאה.

אז היא לומדת לשחרר, מחייכת יותר, קופצת למרחק, נושמת עמוק גם כשמרגישה שהאוויר נגמר לה והיא לא מצליחה לחלום יותר קדימה. היא נותנת ללב להוביל אותה, פועלת מהבטן ועל פי תחושה ומפסיקה לדבר ולחשוב כל כך הרבה מראש.

אולי זה השקט שיוביל אותה למקום טוב יותר, שלם.