חומות. להרוס את אלו שנבנו סביבי.

בערך בתקופה הזו לפני שנה, הבנתי שאני כבר לא שם. או לפחות לא רוצה להיות. נמאס לי לשלם X כדי לחמם את הכסא Y שעות ביום, להגיע גמורה מעייפות בכל יום, ולא להפיק מזה תועלת. לא הצלחתי לשלב עוד עבודה וחיים שמעבר למה שהרגיש לי כמו שיעבוד של עצמי כלפי החלטות שעשיתי. החלטות שהפכו להיות פחות רלוונטיות עם הזמן שעבר...

אני זוכרת את אחת השיחות האחרונות שניהלתי עם בר באחת ההפסקות. נלחמתי למצוא את עצמי ואת המילים שלי בתוך הקופסה הזו. ברחתי וניסיתי לשבור את אותה מסגרת שהתייצבתי לתוך החומות שלה שלוש שנים קודם לכן. בסוף פשוט הבנתי שהזמן הופך דברים לרלוונטיים יותר או פחות, והחכמה היא לדעת להקשיב לתנודות האלו ולפעול במקום להתחרט בדיעבד.

הא כן, לימודים. זה הנושא שאני מדברת עליו. אם לימודי ספרות וכתיבה יוצרת גרמו לי להפסיק להתעניין, לקרוא או לרצות לכתוב, כנראה שיש איזו טעות בדרך.

אני עובדת כאן מעל לחצי שנה, גרה לבד חצי שנה, חווה אינספור גירויים, מילים, מחשבות, דמויות, צבעים. עומדת בלו"ז סדור של עבודה, אימונים, ביקורים אצל ההורים, חברים, חברות.

וגם זמן לבד.

השורה התחתונה היא שסופסוף החומות האלה שכלאו אותי לתוך מערכת של חוקים; איסורים ומותרות, נהרסו. מה זאת אומרת נהרסו, אני הרסתי אותן בשתי ידיים. הפעם ההליכה נגד מלווה בידע והבנה של היסודות, אל העומק שלהם. כנראה שכשדברים קורים מתוך רצון ולא הכרח הם הופכים יעילים יותר. אז אני יעילה יותר כלפי עצמי, כנראה.

חזרתי לכתוב. חזרתי לקרוא. חזרתי להתעניין בשירה ובמשחקי מילים, רבדים לשוניים, מקורות משתנים. מחשבות מחוץ לקופסה קורמות עור וגידים למשפטים. המשפטים נודדים אל הדף הריק שלי בלהקות של פסקאות ממלאים עמודים מוצאים לעצמם מקום מואר ונוח ניזונים ממני ואני מהם. מייצרים חיים.

אני מרוצה. מרגישה שהעניין שלי בעולם עושה סדר בבלאגן ובלאגן בסדר.

נדמה לי שזה הרעיון, באלנס. 
הומאוסטזיס ויציאה ממנו.

מעניין.

נראה כבר לאן זה יוביל...