The sound of silence

ביום שישי בבוקר הייתי צריכה לצאת ל4:15 שעות ריצה קלילה וכיפית ביער בן שמן עם חבר. התחלנו את הריצה כמתוכנן ולמרות שהגוף שלי היה מוכן ב100% לקראת הריצה הזו, משהו עצר אותי וכבר בקילומטר ה-4 הרגשתי שלא טוב לי. משהו לא עובד כשורה. היה לי קר ברמה מפחידה, הרגשתי ממש כאילו מישהו נועץ בי סכין קפוא במותן. החלטנו לעבור להליכה דווקא בקטע מישורי מאוד וקל, ומשם החלטתי שאני רוצה ומעדיפה לחזור לאוטו. הגוף שלי עדיין בהתאוששות ועייפות מריצת ה-50 ק"מ בשבוע שלפני כן. ואולי למרות שהראש מאוד מוכן למרחק ולזמן על הרגליים, הגוף עייף וצריך לנוח. חזרתי הביתה וישנתי המון.
בצהריים יצאתי לאמן, פיצוי על ראש השנה וכל הימים שלא עבדתי בהם בגלל החגים והחופש, ותוך כדי כבר תיאמתי לעצמי ריצת כיף עם יעל ועידן, שני החברים הכי טובים ונכונים לי לריצה. קבענו לשבת בלילה/ לפנות בוקר, תכננתי לצאת בהתחלה שעה קודם לכן כדי להשלים עוד קצת זמן על הרגליים אבל בסוף וויתרתי והתחלתי בשעה שקבענו.

היתה לי ריצה מדהימה וכיפית, הרגשתי מצויין מהרגע הראשון. לא הסתכלתי על המרחק, רק על השעון בכל חצי שעה כדי לאכול משהו ולשמור אנרגיות. ניהלתי שיחה עם יעלי וזה העביר לנו את הזמן והקושי בצורה נהדרת (לשתינו בתכל'ס היה קשה בהתחלה, אבל עבר ובסוף זרם לנו נפלא).
הגענו בחזרה לרכב אחרי 20 ק"מ ולי היה עוד זמן להשלים, אז אחרי התלבטות ומחשבה של וויתור, הוצאתי את המוזיקה והתנתקתי, יצאתי לעוד שעה ורבע של שקט, רק אני והשמש, על אותה הדרך שרצנו בה ביחד. הייתי קלילה והיה לי כיף. פתאום ממש מרגישה שהתחזקתי...

קילומטר וחצי מהסוף, כשאני כבר כמעט רואה את האוטו ומגיעה לסיום, עפתי קדימה ופגשתי את הקרקע מקרוב. שפשופים בשתי הברכיים וקצת בכפות הידיים. קמתי ושחררתי איזו קללה עסיסית לאוויר, שטפתי את הברכיים המדממות מהשפשוף והמשכתי לרוץ. זה לא מנע ממני להמשיך ולסיים בחיוך ענק.
בסוף הריצה ליד האוטו פגשתי את זיו, רץ למרחקים ארוכים עם ים של נסיון והשראה. ראיתי אותו כשרק יצאתי לזמן הריצה שלי לבד חולף לכיוון השני. צחקתי איתו שבלי להתרסק זו לא ריצה, והוא הסכים ואמר שזה שטויות. כמובן שזה שטויות. גם זה יעבור :)
רוכב אופניים אחד עבד ונתן לי לרסס איזה משהו על הברך כדי שלא יזדהם ויעצור קצת את הדם. איי זה שרף!!

התחרות כבר ממש קרובה ואני ממש מתרגשת לקראתה.
תקופת הטייפר הזו מצחיקה, כי אני רגילה לקום נורא מוקדם כדי לרוץ ופתאום נזכרת שהיום אני ביום מנוחה.
זה זמן טוב להשלים ולדחוף עוד שעות עבודה ואימונים מוקדמים יותר בבוקר כדי לסיים לעבוד מוקדם יותר, שעות מנוחה, סידורים של מוזיקה בנגן שלי ובכלל להתפנות לעוד דברים..

https://www.youtube.com/watch?v=Bk7RVw3I8eg


גמר חתימה טובה לכולם ויום טוב :)

המילים נערמות לי בראש כמו הקילומטרז' על הרגליים...

אז האמת היא שלא הספקתי להכנס לפה כדי לכתוב, די הרבה זמן. כשכבר נכנסתי וזנחתי את זה די מהר כי לא הצלחתי להתרכז, התעייפתי מהמחשבות של עצמי והאמת היא שהייתי טרודה או עסוקה במליון דברים אחרים שמנעו ממני לחשוב בצורה סכמתית כלשהי שאצליח להעביר רצף מחשבות רנדומלי אל הכתב. 

אבל עכשיו זה כבר נהיה לי חסר, ומדגדג באצבעות. 

מאז ה Eco Trail De Paris שהשתתפתי בו בחודש מרץ - מירוץ של 80 ק"מ בשטח, עברו כבר די הרבה קילומטרים. לא לקח לי יותר מדי זמן להחליט על היעד הבא בריצה, להגדיל קצת את המרחק והפעם להישאר בארץ.. 

בעוד 25 ימים אשתתף במירוץ אולטרה מרתון סובב עמק, במקצה 100 ק"מ. הזינוק הוא בקיבוץ הזורע שבצפון בשעה 21:00 בערב של יום חמישי, וההכנות למירוץ הזה בשיא, כאשר בסופ"ש האחרון השתתפתי במירוץ למרחק של 50 ק"מ בתנ"ך תש"ח שהיווה לי את הריצה המסכמת לקראת המירוץ בסוף החודש (שהיה והתנהל מעולה ויותר טוב מהצפוי! :) ). 

התחלתי להתאמן למירוץ בחודש אפריל, כחודש לאחר המירוץ שלי בצרפת. מרגישה עד כמה העבודה עם המאמן שלי מוכיחה את עצמה ומתחברת לי בצורה הנכונה ביותר, לומדת, טועה, נופלת, קמה, גדלה, מתפתחת, צוברת נסיון.. כל יום הוא למידה נוספת, התקדמות.

משבוע לשבוע אני מרגישה איך אני מתחזקת - פיזית ומנטאלית כאחד. האמת היא שמצד אחד אני מרגישה מאוד מאוד מוכנה לאתגר, אחרי החודשים האחרונים והעבודה המאוד קשה שאני עושה לקראתו, ומצד שני המרחק הזה מפחיד ומלחיץ. אני מתרגשת ומנסה לדמיין איך כל שלב ושעה בלילה הארוך הזה שצפוי לי יתנהל, ואני לא באמת מצליחה להבין או לדמיין את זה.

אפשר לדעת איך מתחילים את המירוץ, אי אפשר לדעת איך מסיימים אותו... 

אז בינתיים אני רק סופרת את הימים וממשיכה בהכנות והאימונים, ללטש את הפינות ולהכין את הגוף בצורה הטובה והנכונה ביותר לקראת המירוץ. 

מבטיחה לעדכן יותר. האמת היא שהתגעגעתי לשחרר קצת מילים החוצה.. 

שנה טובה שתהיה! 

אל האינסוף ומעבר לו..

טל.

Eco-Trail de Paris 80Km- לרוץ אולטרה מרתון בפעם הראשונה

http://www.running.co.il/%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%96-80%D7%A7%D7%9E-%D7%98%D7%9C-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/


הכתבה שפרסמתי באתר הריצה של ישראל, סיכום למירוץ המדהים שעברתי בפריז.
:-)

שומרת לעצמי את הלינק, ואת הזכויות על המילים שכתובות שם.


שיהיה שבוע אש!

החלטה

"ואיך אדע אם ההחלטה שלי היא ההחלטה הנכונה?" שאלתי והפניתי מבט סקרן ימינה ושמאלה ושוב ימינה ושוב שמאלה.

"את טועה בשאלתך, כי אינך יכולה לדעת מראש האם החלטה שתקבלי בעתיד נכונה היא או טעות", ענה, נשען לאחור וינק עוד שאיפה ממקטרתו החומה.

"אז איך עלי לבחור את הדרך?" משכתי את שרוול חולצתו שוב ושוב, כמי שמבקשת ממנו להשיב לי את שהכי רציתי לשמוע.

חיוך עלה על שפתיו והוא ענה בלי לחשוב פעמיים "לכי למקום בו הלב שלך מחייך, כי הוקל לך לדעת שזהו המקום שאליו את פונה, כי הפחד הפך להתרגשות והחרדה הפכה לציפייה. כך תדעי שהלכת לכיוון הנכון".

"וכך אדע שהחלטתי נכון?"

"לא, אם החלטת נכון או שלא, תדעי רק בסוף, במבט לאחור. אם היתה זו הדרך הנכונה - הרווחת. ואם לא היתה- הרי שזכית פעמיים: כי תלמדי זאת בדרך החוויה הטובה ביותר, לאחר שהלכת אחרי מה שהרגיש לך הכי נכון".

הוא סיים את דבריו ואני נפלתי לשינה עמוקה, כזו שהשלימה לי חור במקום בו היה לי ספק. קמתי בבוקר וידעתי לאן עלי ללכת, אם נכונה או טעות, זו הדרך שלי, ואליה אני רוצה לפנות.

את ההתרגשות רואים בקצה של העין

אני לא טובה בלשמור דברים בבטן, אבל מסתבר שהפעם אני עושה את זה ממש טוב. ולא כי אני מסתירה משהו ממישהו, או מתביישת חלילה, להיפך. פשוט מרגישה בסיבוב הזה שזה הרבה יותר פרטי והרבה יותר שלי, הרבה יותר צנוע, עם כל הגודל של הדבר הזה. אולי זה מסביר את העובדה שככל שזה נהיה גדול יותר, זה גורם לך להסתכל יותר אל עצמך ולהתכנס לתוכך כדי לשמור על האנרגיות והעוצמות של זה.
המירוץ מתקרב בטיסה. זה קורה בשבת בבוקר, וזה עצום. אני משננת את נקודות הריענון בדרך, מסתכלת שוב ושוב על המסלול ועל גרף הגבהים, מנסה להיזכר בעוד איזה פריט שצריכה להכניס לרשימה של הציוד שאני צריכה לקחת איתי. הכל הופך להיות מאוד ממשי וזה נהיה מטורף וגדול ועצום.
בעבודה אני מקבלת המון פידבקים מסביב, המון כוחות.
בשבת בערב פגשתי במקרה מכרה, היא היתה באמצע ריצה ואני באמצע טיול עם אבא שלי, היא עצרה ופרגנה ועודדה אותי מאוד. זה פתח שיח עמוק וטוב עם אבא שלי, וגרם לי להרגיש מאוד טוב. כמה עוצמה קיבלתי מהשיחה הזו, כמה כוח. נוסעת פי 3 חזקה משחשבתי שאפשר. רק שימשיך ככה.

בשבת רצתי עם יואב ועוד שני חברים, יואב מילא אותי בכל כך הרבה כוח ואנרגיה, זו היתה ריצה מהסרטים, שפשוט לא רציתי שתסתיים לי. זו היתה הריצה הארוכה האחרונה לפני התחרות. בן שמן כל כך כיף בתקופה הזו, נעים שם ולא חם מדי, והמסלולים פשוט לא נגמרים.. לא נמאס לי אף פעם.

טוב יאללה, סתם הייתי צריכה לשחרר קצת מחשבות. המוזיקה ברקע מרגשת אותי ביחד עם המחשבות, שיחות עם חברים תוך כדי ועוד מחשבות על הרגע שמתקרב בענק...

עוד קצת, הנה זה מגיע..

הזריחה בשביל ישראל, ירקון מזרח. צולם בשבוע שעבר.

החיים הם אוסף של כל הדברים שלא תכננת (ציטוט של אשכול נבו, מתאים לי הפעם בול!)

בין ריצה לאימון שהעברתי לפני שבועיים, קיבלתי הודעת SMS שמירוץ ים אל י-ם, אותו אולטרה מרתון שהתכוננתי לרוץ בו במקצה ה-70 ק"מ שתוכנן ל15/4, בוטל בגלל בעיות חסות. האכזבה היתה קצרה, ובתוך 4 ימים מצאתי את עצמי מתלבטת עם עצמי ועם המאמן שלי על הרשמה למירוץ 80 ק"מ בצרפת, שמתקיים 4 שבועות לפני תאריך היעד המקורי. משמע בעוד 9 ימים מהיום. יום שבת הבא.

ואחרי ההקדמה הזו, שאם הייתי קוראת אותה לפני כמה שנים הייתי בטוחה שהיא פנטזיה יפה...


היי,
המון קורה לאחרונה.. המון עבודה, המון ריצה, המון חברים חדשים למסלול. התלבטויות, מחשבות, חולשות והתגברות עליהן.
הגעתי לשלב הזה שאני לא נותנת לרעשי רקע להפריע לי, פשוט כי אין לי אנרגיה מיותרת להוציא על זה. 
המירוץ, במקום בעוד חודש, מתקיים בעוד שבוע ויום.
אני מתרגשת בעוצמות שלא הכרתי עדיין. חודשים ומאות של קילומטרים שיתנקזו לנקודת זינוק אחת שלפי מה שאני מבינה כרגע, תשנה לי את החיים. 

אז מה קורה עד שישי הבא?
מחר יש לי ריצה נוספת ארוכה ביער בן שמן, למעשה זו הריצה הארוכה האחרונה לפני התחרות, כי בשבוע הבא זה כבר ממש קצרות, הכל כדי לצבור כמה שיותר רעב... 
בין לבין הספקתי לחוות איזה פאנצ'ר עם חבר טוב לריצה, כבר כמה ימים של נתק. לא משנות הנסיבות, אבל אני באמת חושבת שצריך לקחת דברים בפרופורציה הנכונה להם. התגובות לפעמים נוטות להיות הרבה יותר גדולות ועצומות ממה שצריך. וזה יצר ריחוק שחבל לי עליו, אבל נראה, הזמן יעשה את שלו.


שיהיה סופשבוע שמח.
אני.

אם את רצה עם אנשים שבאו לרוץ – את תרוצי הרבה יותר טוב.

במקור, הריצה הארוכה של שישי היתה אמורה להיות 40 קילומטרים טיול ביער בן שמן. מן שבוע הפחתת עומס כזה, פחות עליות, פחות עצימות. נפח רגליים כמו שאנחנו קוראים לזה. בשבת שעברה המאמן שלי פרסם שמתוכנן לרוץ בסופ"ש על המסלול של ים אל ים, כ-30 ק"מ. לעלות את העליות המשמעותיות שיש לנו במירוץ. כמובן שמיד הודיע לי שיש שינוי בתכנית ואני מגיעה גם. יאללה, אני על זה.

באמצע השבוע רצנו ביחד, הוא ואני, ספונטני ומגניב. שעתיים ומשהו של אימון קליל שהספקנו לדבר בו על כל כך הרבה דברים. ריצה קלילה עם אנרגיות אש של בוקר קר שהלך והתחמם ככל שהתקדם הזמן.

בשישי, רציתי להתחיל חצי שעה לפני כולם, קבענו כמה חבר'ה להתחיל קודם, פנסי ראש וכוונה להספיק איזה 4-5 ק"מ כדי להרוויח עוד קצת נפח רגליים. אני דייקנית, חבל שלא כולם, אז התחלנו בעשרים לשש, כשכל הקבוצה מתחילה בשש. שלושה ק"מ יותר זה גם משהו, פנס ראש, הלוך חזור של 1.5 ק"מ כדי להשלים פער. נפגשנו כולם, כולל אלו שהתחילו ב4 בבוקר והספיקו כבר לרוץ איזה 20. איזה כיף. קבוצה ענקית של רצים ואנרגיות מדהימות של בוקר שרק מתחיל להאיר. עלינו את כל העלייה שאני כבר מתחילה להכיר בעל פה כל אבן ושינוי זווית, כולל מתי עדיף ללכת ומתי לרוץ.

האמת היא שהפעם בניגוד לפעמים קודמות, רצתי הרבה יותר. ממש התחזקתי. המחשבה על המאמן שלי שנמצא גם על המסלול ועוד כל הרצים האלה שבאו לעבוד ולהתחזק, גורמת לי להוציא מעצמי הרבה יותר כוח. עד כדי כך שהוא אמר לי כשהגענו למעלה שנראה שקליל לי. באמת לא היה לי קשה מאוד, זה כיף!

בחזור טסתי את הרוב ממש מהר, נצמדתי שם לחבר'ה ושקענו בשיחות ושירים שהתנגנו ברקע שלא שמתי לב בכלל לקצב. בשלב מסויים הם פתחו פער גדול יותר ואני חזרתי לקצב מהיר אבל נוח, ראיתי אותם מקדימה וזה נתן לי דלק להמשיך. בשלב מסויים המאמן שלי חזר לכיוון שלי, סימנתי לו עם היד שהכל ממש בסדר, והוא אמר שהוא יודע אבל בא לרוץ לידי. שוב דיברנו על מלא דברים בדרך, החל מנושאים שקשורים לריצה ועד חברים ומשפחה וסרטים.. עוד כמה חבר'ה פגשו אותנו בדרך למטה ורצנו ביחד. היה כיף. אחלה של אנרגיות, וכל הזמן בתנועה.

כשהגענו למטה, עצרנו ליד העלייה המטורפת להר כרמילה. החלטנו שצריך אז טיפסנו עליה. כבר עליתי אותה לפני כמה זמן, וכמה מהחברים לא הפסיקו לקלל אותי בדרך, למרות שקשה זה כיף. את הרוב עולים בהליכה, חתיכת טיפוס טכני וחיזוק עשינו שם. שוב היינו אחד מאחורי השני, פחות מדברים ושקועים בטיפוס, במסלול. כשהגעתי למעלה, הופתעתי לשים לב שהייתי הבחורה היחידה בחבורה שעלתה שם את הטיפוס הה, כולם זרקו לי כל הכבוד וחיזוקים. התחלנו לרדת בחזרה, לא באותה דרך אלא דרך השביל המרכזי של ההר, עד הירידה של שביל ישראל. החלקתי בדרך ועפתי קדימה, הם בדקו שהכל טוב, והמשכתי לרוץ מהר מאוד. קורה. הכל בסדר J הגענו לירידה של השביל והבנתי שזה הולך להיות קשה בערך כמו הטיפוס של קודם. לאט ובזהירות. גם את הירידה הזו סיימתי אחרונה מבין החבר'ה, הם חיכו לי בסיום שלה. אמרתי להם ש"הדברים הטובים ביותר מגיעים אחרונים" והם הסכימו. המשכנו לרוץ עד המכוניות והרגשתי שגם אם היו עוד 10 ק"מ עכשיו הייתי ממשיכה לרוץ בכיף.

אחר כך ישבנו לקפה, ואז חומוס. היה מגניב לגמרי. היינו מלא חבר'ה וכיף לבלות עם כולם. רק חבר אחד שנמצא כרגע בחו"ל היה ממש חסר לי.

המסקנות שלי היו בעיקר שריצה טובה זו ריצה יעילה, כזו שלא מבזבזים בה את הזמן ומגיעים כדי לרוץ. את המצלמות משאירים לסיום, או להתחלה. את הדרך מנציחים בעיקר בראש ובאנרגיות שנשארות אחרי כן.

המירוץ עוד חודשיים ואני מתחזקת לי, לאט ובטוח. אני כבר ממש מתרגשת. זה מרגיש קרוב ממש ויש עוד כל כך הרבה עבודה עד אז כדי שאהיה ממש מוכנה.

בינתיים אני משתגעת מיומיים מנוחה שנתנו לי היום ואתמול, אפילו לא ריצת שחרור בקטנה של שבת בבוקר. מדהים איך היתה חסרה לי הריצה של שבת בבוקר.

אבל זה בסדר, צוברים רעב עד האימון הבא, ואז כשהוא יגיע הוא יהיה מוצלח מתמיד. (מחר בבוקר... חצי ארוכה.. אימון חשוב!)

שיהיה שבוע אש!

חריגה של חצי שעה זה לא כזה סיפור..

כשהתכוננתי למרתון אמסטרדם, מרחק היה מרחק וזמן היה זמן מדוייק על השעון, המבט על הרבה פעמים השעון מבודד מדברים יפים שיש לראות בדרך וזה מפספס הרבה מהכיף. אני עמוק בתוך תכנית אימונים ונהנית מכל רגע, גם אימוני האיכות שלי וגם ריצות הכיף והנפח בשטח מחזקות אותי והופכות אותי להרבה יותר עמידה בפני מכשולים או קשיים.

לפני שבועיים רצתי את מרתון טבריה, המרתון השלישי שרצתי בחיי. זה קטע מגניב להגיד שרצתי 3 מרתונים. רצתי אותו כריצת ליווי לחברים שרצו את המרתון הראשון שלהם, לא הסתכלתי על השעון במהלך כל הריצה כי קצב הריצה שלי לא היווה חלק רלוונטי באימון. היתה רוח חזקה מאוד כל הדרך והגשם שהפך לברד בחלקים מסויימים לא הפסיק לשנייה. נפל לי ג'ל באחד הקילומטרים הראשונים של הריצה ואיזה רץ רדף אחריי כדי לתת לי אותו. זה היה משמח, כי בכל זאת חשבתי שכנראה אצטרך את הג'לים האלה בהמשך. אז שמתי אצל אייל ג'ל אחד ספייר כדי שאם במקרה ייפול לי שוב ולא אמצא בתחנות שבדרך, יהיה אחד רזרבי.

כבר הזכרתי שירד גשם בלי הפסקה, ובחלקים מסויימים רצנו בשלוליות ענק, נכון? הייתי צריכה לעצור לפיפי בק"מ ה-8. אמרתי לאייל להמשיך ושאתפוס אותו בדרך. היינו ספוגים מים, ולהוריד את הטייץ הרטוב היה הרבה יותר קשה מבדרך כלל. כשחזרתי למסלול לא מצאתי את אייל. אכלתי ג'ל שלא התעכל לי טוב כל כך והקאתי אותו. שתיתי קצת מים והתאפסתי על עצמי בחזרה. הגברתי את המוזיקה שלי וחזרתי לרוץ, לאט ובטוח. הרוח מהצד ממש מקשה, מזל שהיתה לי מצחיה שמנעה מהגשם להגיע לפנים שלי, אז בשלבים כאלה ואחרים הורדתי את הראש כדי שהרוח גם תיחסם. התבאסתי שכבר לא מצאתי את החברים שלי אבל בכל מקרה אפגוש אותם בהמשך, או בסיום.

מי שמכיר את מרתון טבריה, יודע שהדרך היא מסלול של 21.1 ק"מ הלוך ואז חזור, בדיוק באותה הדרך. בהלוך הכינרת בצד שמאל וההרים בצד ימין, את הכינרת לא היה אפשר כמעט לראות בגלל הגשם והערפל, בחזור הראות היתה כבר יותר צלולה ואפשר היה לראות יותר מרחקים. מצד שני, בחזור הרוח היכתה הרבה יותר חזק, הגשם התחזק והפך לברד. זו התחילה להרגיש כמו מלחמת הישרדות. שאלתי את עצמי בשלבים מסויימים למה אני עושה את זה, הרי זה לא מירוץ מטרה מבחינתי אלא ריצת נפח, והתנאים הקיצוניים האלה לא בדיוק בעדי... עברתי להליכה כשהתחשק והיה לי קשה, חזרתי לרוץ. בדרך היו תחנות ריענון עם מים וג'לים, ובגלל שכבר אכלתי את חלק מהג'לים וידעתי שיש לי עוד דרך בחזרה, לקחתי בתחנות ושמתי בכיס של המעיל, שיהיה לכל מקרה. באחת התחנות חילקו גם סוכריות של אותה חברה, והאמת שזה היה הרבה יותר יעיל לאכול 2 סוכריות כאלה, נתן לי יותר אנרגיה לשלבים המאוחרים והקשים של הריצה.

בקילומטר ה34 פגשתי חבר שרצתי איתו כמה פעמים בשטח, הוא היה שם באחת העמדות של קבוצת הריצה שלו לעודד את הרצים מהקבוצה שלו. הוא רץ איתי חצי קילומטר ועודד אותי שנשארו לי רק 7.5 ק"מ ושזה כבר ממש בקטנה. עצרתי בפעם המי יודע כמה לפיפי, הודיתי לו על העידוד והמשכתי לרוץ. את הקילומטרים האחרונים, הקדשתי בכל אחד לחבר אחר שלי, יצא שחשבתי על כל כך הרבה אנשים בדרך, זה עזר לי לחייך ולהנות יותר מהדרך. כמובן שיותר מכולם חשבתי על אליאור, שהקדשתי לו את כל הריצה הזו מלכתחילה, ורצתי לזכרו עם חולצה מיוחדת שהכנתי למירוץ הזה.

בק"מ ה40 הגשם קצת הפסיק והשמש אפילו הציצה בין העננים. חוק מרפי, כל הדרך יהיו תנאי קיצון ורק בסיום יירגע קצת. צחקתי על זה גם. כמה צפוי. אנשים בעיר עמדו ועודדו אותי ורצים נוספים שהיו שם שאנחנו כבר לקראת סיום. התנגן לי איזה שיר מרגש בדיוק והתחלתי לבכות, להיזכר למה התחלתי את הריצה הזו מלכתחילה, הסתכלתי למעלה, על העננים, על השמש, חשבתי על אליאור, צחקתי, לא האמנתי שאני מסיימת את הריצה המטורפת הזו. חשבתי על החברים שרצו את המרתון הראשון שלהם היום, איזו חוויה מטורפת.

בסיום, פגשתי המון חברים, גם את אייל שחיכה לי וסיים רבע שעה לפני. חברים צילמו אותי עוברת את קו הסיום, מחייכת. מבחינתי לסיים מחייכת זה הדבר הכי חשוב בכל הריצה הזו, כי זו ההוכחה שלי לעצמי שלמרות הקושי היה לי כיף להתגבר עליו. היו חסרות מדליות למסיימים וממש התבאסתי, לא שרצתי בשביל המדליה, אבל המרתון הזה הוקדש לבנאדם מאוד מיוחד והמדליה הזו מסמלת משהו מאוד חשוב מבחינתי. שמוליק, חבר טוב שאיתו נסעתי לטבריה הלך ודאג לי למדליה. בכיתי מאושר והודיתי לו, הפעם זה היה חשוב לי ממש.

קושי או לא, עשיתי את זה. חצי שעת ריצה לפה או חצי שעת ריצה לשם – כשמתכוננים למרחק של אולטרה מרתון זה פחות קריטי כי זה עוד זמן רגליים חשוב, לתרגל ריצה עם דברים בלתי מתוכננים שקורים בדרך, לנהל את הריצה ולא לתת למשברים קטנים להפוך ל"קיר" הזה שמשתלט על הריצה שלי בשום דרך...

מתחילה שבוע שמיני לתכנית אימונים למירוץ. מעלים נפח, מעלים הילוך, אני מתחזקת ומתחשלת.

כיף לי.

J

שיהיה שבוע טוב!