יום שני, 13 באוקטובר 2014

לא אוהבת שמפריעים לי. לזעום



לא בא לי להבין, בא לי לזעום, מתחשק לי לכעוס ולשחרר את הכול החוצה. בצעקות. אני לא שואלת לא אותך ולא אותך אם ואיך להקיא את המחשבות שלי החוצה. אם זה לא נראה לך אני מזמינה אותך להסתובב לצד השני ולהתעלם גם מההד. אל תסתכל עלי, תשמע, אל תקשיב. אני אמשיך בשלי ואשים פס על פחדים עלובים ובריחה מהמראה שמוצבת מולך וממתינה לעיניים שלך שייפקחו ויתיישרו אליה עם ולמרות כל הקושי. עדיפה האמת, קשה ומכוערת ככל שתהיה. היא לפחות משאירה את בד הקטיפה שמגונן לי על הנפש בצבעה הטבעי, אחרי כביסה נקייה וריחנית. היא עדיפה על פני הכתמים המכוערים שהשקר שלך השאיר לי על הלב, קטנים ככל שיהיו, הם עדיין מטשטשים כל זיכרון מתוק ומכערים לי את האופק.


אני לא אוהבת שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי...

עבודה חדשה ישנה והשיגרה קצת אחרת. הזמן שלי מתנהל אחרת וגם הראש פועל ומתרגל לשעות שחוזרות על עצמן ותוחמות מסגרת אחרת. אני משתדלת להתעסק בדברים החשובים לי באמת ולא בשטויות, לא בשאריות מפעם. בסופו של יום זו אני לעצמי. אם אני לא אדאג לטפח את החיוך ולהעשיר את תמונת החלום שלי בעוד פרטים, אף אחד לא יעשה את זה. והיא תישאר בלבן שחור דהוי. מתישה אותי המחשבה שמישהו אחר יפגע באותו חלום שיצרתי לעצמי בתת מודע, מטרידה אותי התחושה הזו שמישהו בכלל מרשה לעצמו להיות זה שיורה את החץ במקומי ומתחרה בקו המחשבה שלי. חתיכת חוצפן, איך הוא בכלל מעז.

לא לשכוח להשקות את הזמן שלי בחוויות מתקנות. הזמן שלי צמא לטובות בין צלילה לצלילה.
לא לשכוח להאכיל את המחוגים בכמה שיותר ריגושים, הצלחות, הישגים. מן סלט של בריאות לנפש.

התמונה צולמה ע"י אסא איפשהוא ביער חרובית, בשבת לפנות בוקר, ריצת חברים.


"ואור גדול עולה מתוך החושך, מתגלה.
הלילה יימלט מפני הבוקר העולה..."

האמת? אני לא רוצה שהלילות יברחו כי גם הם יקרים לי. בחושך אני מגלה חלומות חדשים ועובדת על הגשמה שלהם באור. קוראת עוד פרק, כותבת עוד חלק, יוצאת לעוד ריצה טובה. השמיים שחורים ואני קצת מבהירה אותם. בכל צעד קדימה אני צוברת תאוצה, מאירה את כולם שיתאפסו עם הקצב, יצטרפו אפילו לרגע קטן ויאירו עוד קרן אחת. שמש מחייכת.
וכשהיא מחייכת אז גם אני.
(ורק תעשה לי טובה אחת אחרונה, אל תתערב לי בחיוך.)


יום שבת, 4 באוקטובר 2014

מתכננת תעופה אל היעד הבא שלי...

"קדימה והלאה, הכול נמצא בך, וכל יום חדש הוא הבטחה." 


כל כך הרבה זמן חלמתי על הרגע הזה שבכלל אתחיל להתכונן לזה, לנשום את זה, להבין שאני בדרך לשם. ותכל'ס, אני הכי מתרגשת מהדרך. כשההכנה תהיה נכונה, התוצאה תהיה נכונה...

נזכרת בכל הפעמים בהן רצתי במירוצים שונים או אפילו סתם בפארק וראיתי את האלו מהליגה של הגדולים, את כל הפעמים בהן קראתי סיפורים על אנשים שרצו את המרחק הזה.. פתאום אני מבינה שבעוד כמה חודשים אהיה אחת כזו. 
ועם כמה שאני נמצאת בין רצים באופן יומיומי, מבלה איתם וחווה איתם מרחקים כאלו ואחרים של ריצה, למספר 42.2 יש משמעות אחרת, ושכל אחד ייקח אותה למקום הפרטי שלו.
מתחילה להתכונן, יש לי דרך ארוכה ומרגשת לעשות לקראת הריצה הזו.
אבל הי, אני כבר רשומה, ומתרגשת.

לחיי היעד הבא שלי - ריצת מרתון!
רק אני יודעת כמה משמעות יש לזה עבור עצמי.
ורק אני יכולה לעשות את זה עבור עצמי.


אל האינסוף ומעבר לו... :)


קריפטונייט


אני אף פעם לא עוצרת לנשום עמוק לפני הירידה למים עמוקים. אני גם לא מצטיידת במשקפת או שנורקל כשאני צוללת ובכל זאת פוקחת עיניים בתוך המים כדי לראות את הסרטנים הקטנים מתחבאים בין הסלעים על הקרקעית. בכל פעם שנכנסתי לטבול במי הים, נכנסתי לעומק בלי לחשוב פעמיים. "אני יודעת לשחות," אומרת לעצמי כל פעם מחדש. אם יקרה משהו פשוט אשנה כיוון או שאשחה במהירות בחזרה אל החוף. 



העיניים שלו היו הקריפטונייט שלי.
הן גרמו לי כמעט להתמכר כבר בהתנגשות הראשונה איתי, יצרו פתיחות מהסוג האינטימי ביותר והארסי ביותר אם לא עוצרים בזמן. יש לו שקט נפשי שיכול לרומם אותך או להפיל אותך - תלוי אם פנית בצומת ימינה או שמאלה. המון זמן חיפשתי את החיבור הזה שיגרום לי לחייך שוב, זה שיספק את הצורך המיידי הזה שפיתחתי, ויסיים את החיפוש אחר נחמה שקטה בין ידיים קרות.
הוא הבין בשתיקות והשיב במילים, ידע בדיוק מה עבר עלי כשהכל נקטע והשתנה. הוא הפך לחבר אמת שנתן לי את הכוח שהיה דרוש לי כדי לבנות את עצמי שוב, וגם תרם לי לבנות את החומות סביבי כדי להיות שוב חזקה ולהישאר חזקה לאורך זמן. הוא גם הבין את הגישה שלי לכל זה, כי הבידוד המוחלט הזה מהרגש הוא משהו שלפעמים נדמה לי שהוא המציא פשוט כדי לא להיות לבד במצב טייס אוטומטי כל חייו.
הוא עטף אותי בדיוק במה שהיה דרוש לי ובזמן שהכי הייתי צריכה את זה. אלו היו הרגעים הכי יפים ומרגשים של אותה התקופה, שהשאירו אותי לפעמים עם טעם של עוד עד שזה כאב לי בעצמות. השיחות שלנו הלכו והעמיקו והוא התחיל להכיר אותי הרבה יותר משאר העולם. בכל פעם שבא המצב הרובוטי נכנס להילוך גבוה יותר ושכנעתי את עצמי שוב שזה הדבר שמתאים לי יותר מהכל. בכל פעם שהלך חלמתי כבר על הפעם הבאה שיבוא ועשיתי הכל כדי ליצור הזדמנות, עוד פעם אחת וזהו. אסור להתמכר. זה רק עוד ריגוש קטן. כי למי יש כוח להרגיש משהו עכשיו בכלל? 
בכל פעם הבטחתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה. הזכיר לי את התקופה שעישנתי סיגריות ורציתי להפסיק, הייתי בטוחה שאני יכולה להפסיק בכל רגע נתון ובכל סיגריה רציתי שזו תהיה האחרונה שלי. רציתי. לרצות זה חשוב. יפה שיש לך גם רצונות.

מעולם לא האשמתי אותו בדבר, אני גם לא מאשימה וגם לא אאשים. הוא לא עשה ולא עושה שום דבר מתוך רצון להרע לי. את הכל רציתי בעצמי, נסחפתי לבד לתוך אותה מערבולת והתנתקתי מהרבה זרמים אחרים. ככה זה, המנגנון שלו פשוט עובד ככה ומתמגנט לתחושות דומות, גם אם הן התעוררו רק הרגע. זה חלק מהאופי שלו, היכולת שלו לזהות קשרים וכשלים דומים לשלו, והכוח להיחלץ מפינות שדורשות ממנו יותר ממה שהוא מסוגל או רוצה לתת. זה חלק מהאופי שלי ללכת שבי אחרי מי שמבין אותי קצת מעבר לאחרים. הוא פשוט הבין, ועדיין מבין. הכל. 

הוא עדיין חבר אמת, אני פשוט קצת השתניתי. משנה כיוון בקושי רב ומנסה לשחות נגד הזרמים הכואבים שמחלצים ממני אנקות כאב ומגרדות לי את העור. אני עייפה מחוסר הרגש הזה, מהעיוורון. אני מעדיפה להרכיב משקפת בכל צלילה, הכל כדי שלא ישרוף לי בעיניים. מעדיפה לראות בהיר ולעומק. 
וגם שנורקל מקל לי על הנשימה, נותן לי יותר זמן אוויר, מהירות וטווח תנועה.