אני רק צריכה לזכור תמיד שחלק מהעניין של להעביר את זה הלאה, זה להיות קשוחה אבל קשובה. יודעת מתי לדרוש התמודדות מוגברת יותר מאותם אלה שביקשו את עזרתי, ומתי להושיט את היד או להניח את ידי על כתפם כדי לתת להם דחיפה קדימה. להמשיך להזכיר להם שעוד קצת ומגיעים ליעד. ואז נציב את היעד הבא...
הרבה אנשים רואים את זה כמלחמה, אני רואה בזה דרך, חיים שלמים, אני כאן ואני אי שם בקו האופק. הוא גם ככה מתרחק כל הזמן. אין תחנה סופית. אם הייתי נלחמת כבר הייתי מפסידה מזמן, וזה מה שחשוב לי להזכיר, ולעזור למצוא את הדרך להנות מזה באמת, מבפנים.
האמת היא שאני גאה להיות מקור השראה לאחרים, זה מחזק אותי ושוטף במוטיבציה. זה בכלל די מפתיע אותי איך בתקופת זמן קצרה כל כך השתניתי והתפתחתי עד כדי שהצלחתי למשוך אחרים אחרי. לפעמים אני לא זוכרת בכלל איך הייתי קודם. (מישהו הזכיר לידה מחדש?)
אתמול מישהו אמר לי שזה קצת דומה לאלה שמחזירים בתשובה דווקא את האנשים הרחוקים ביותר מהדת. אבל זה הגיוני, ככה הוא אמר, כי הם אלה שהכי צריכים את התשובה, אנשים אבודים. אני לא בטוחה לגבי האבדון אבל אני מבינה למה הוא מתכוון.
אז אני מעבירה את זה הלאה. כי אם עשיתי את השינוי בעצמי אין סיבה שלא אפיץ את הבשורה ואגרום לאחרים ללכת איתי, זה הרבה יותר כיף ללכת את הדרך הזו ביחד. ("אחרים לבד איתך...")
אז הערב זה קרה, קבוצת הליכה של כמה חברות. אני הרמתי את הכפפה, הן זרקו כדורים והצטרפו. אני בכושר שלי, הן בשלהן, אחת מושכת את השניה וכך נגדל ונצמח. נמשוך עוד אנשים אלינו.
ממש קבוצת"אפקט המגנט".
ובנימה אישית:
שבוע שלם בלי ספורט, מי היה מאמין שהגוף שלי צמא לתנועה באופן נואש כל-כך. פעם הייתי צריכה לשכנע את עצמי לצאת להתאמן.
אז הערב היתה בעיקר הליכה, וקצת ריצה כי אני לא יכולה בלי. הברך כבר בסדר, הפצע מחלים והכל חוזר לתפקד. לא רציני.
אני הרי נינג'ה אחרי הכל..
;)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה