יום שני, 14 במרץ 2016

את ההתרגשות רואים בקצה של העין

אני לא טובה בלשמור דברים בבטן, אבל מסתבר שהפעם אני עושה את זה ממש טוב. ולא כי אני מסתירה משהו ממישהו, או מתביישת חלילה, להיפך. פשוט מרגישה בסיבוב הזה שזה הרבה יותר פרטי והרבה יותר שלי, הרבה יותר צנוע, עם כל הגודל של הדבר הזה. אולי זה מסביר את העובדה שככל שזה נהיה גדול יותר, זה גורם לך להסתכל יותר אל עצמך ולהתכנס לתוכך כדי לשמור על האנרגיות והעוצמות של זה.
המירוץ מתקרב בטיסה. זה קורה בשבת בבוקר, וזה עצום. אני משננת את נקודות הריענון בדרך, מסתכלת שוב ושוב על המסלול ועל גרף הגבהים, מנסה להיזכר בעוד איזה פריט שצריכה להכניס לרשימה של הציוד שאני צריכה לקחת איתי. הכל הופך להיות מאוד ממשי וזה נהיה מטורף וגדול ועצום.
בעבודה אני מקבלת המון פידבקים מסביב, המון כוחות.
בשבת בערב פגשתי במקרה מכרה, היא היתה באמצע ריצה ואני באמצע טיול עם אבא שלי, היא עצרה ופרגנה ועודדה אותי מאוד. זה פתח שיח עמוק וטוב עם אבא שלי, וגרם לי להרגיש מאוד טוב. כמה עוצמה קיבלתי מהשיחה הזו, כמה כוח. נוסעת פי 3 חזקה משחשבתי שאפשר. רק שימשיך ככה.

בשבת רצתי עם יואב ועוד שני חברים, יואב מילא אותי בכל כך הרבה כוח ואנרגיה, זו היתה ריצה מהסרטים, שפשוט לא רציתי שתסתיים לי. זו היתה הריצה הארוכה האחרונה לפני התחרות. בן שמן כל כך כיף בתקופה הזו, נעים שם ולא חם מדי, והמסלולים פשוט לא נגמרים.. לא נמאס לי אף פעם.

טוב יאללה, סתם הייתי צריכה לשחרר קצת מחשבות. המוזיקה ברקע מרגשת אותי ביחד עם המחשבות, שיחות עם חברים תוך כדי ועוד מחשבות על הרגע שמתקרב בענק...

עוד קצת, הנה זה מגיע..

הזריחה בשביל ישראל, ירקון מזרח. צולם בשבוע שעבר.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה