מדברת ריצה, חולמת ריצה, רצה, מתכוננת לריצה, נחה בין ריצה לריצה, רצה ארוכה, רצה קצרה, רצה עליות, רצה מהר, רצה כדי לשחרר את הראש לשחרר את הגוף לשחרר את הנפש.
זה לא דומה לשום דבר שהכרתי לפני כן. אני חזקה ומתחזקת, משחררת לחצים ונרגעת, נושמת עמוק, מלווה את עצמי בהרבה מנוחה ומחזירה לעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי בכלל. ואני לומדת, בעיקר מלמדת את עצמי להתנהל אחרת, לנהוג אחרת בדרך ובין המכשולים, השינויים. גמישות היא אמנם עניין שעובר בגנים, אבל אם לא נתחזק אותה ונעבוד עליה, כנראה שלעולם לא נמקסם את עצמנו בתוכה.
אתמול רצתי את הריצה המסכמת שלי למרתון. 36 ק"מ.
המרתון בעוד 26 ימים, אבל מי סופר?
חבר טוב הצטרף אלי ורץ איתי את כל הדרך, עוד שני חברים טובים הצטרפו לשליש האחרון, בדיוק בשלב הקריטי יותר, בדיוק בזמן שמתחילה המנטרה של - הכל בראש, את כבר שם, עוד קצת, זה שלך, את מנצחת.
וזה לא קל. וזה לא דומה לשום דבר שהכרתי או עשיתי קודם. וזה ארוך, וזה בונה, מחזק, גורם לי לחייך באופן מחודש. המון תחושות זרות שפתאום אני מתחילה לקבל ולהבין.
אני בHigh.
אני מרוצה. מרוצה כי אני עומדת ביעדים שאני מציבה לעצמי, כי אני לומדת לסלוח לעצמי ובמקביל לא מפסיקה לדרוש מעצמי יותר, כי אני יודעת ומרגישה שאני יכולה.
יום לפני הריצה המסכמת הרגשתי נפלא, בטוחה, לחוצה, נחושה. התרגשתי בשקט, היו לי פרפרים בבטן ויחד עם הפרפרים האלו גם שלווה שכמעט ושכחתי איך היא מרגישה.
עם הביטחון הזה אני מגיעה לארבע השבועות האחרונים שלפני המרתון, כי אני מוכנה. אין על זה ויכוח.
אז זה לא שלא רצים מעכשיו ועד המרתון, רצים ועוד איך.
כולם רק מדברים על תקופת החידוד הזו, ופתאום אני מתחילה להבין שזה בדיוק הזמן לעבודה המנטאלית, להורדת עומסים, הורדת לחצים, זמן להירגע ולהתרכז, זמן ללמוד (מי אמר אנטומיה ולא קיבל?)
ובעיקר לחייך. לא משנה מה קורה - חשוב להמשיך לחייך.
למה?
כי אני גדולה מהחיים, ואני מנצחת, לא משנה מה - אני בדרך הנכונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה