לא אוהבת שמפריעים לי. לזעום

לא בא לי להבין, בא לי לזעום, מתחשק לי לכעוס ולשחרר את הכול החוצה. בצעקות. אני לא שואלת לא אותך ולא אותך אם ואיך להקיא את המחשבות שלי החוצה. אם זה לא נראה לך אני מזמינה אותך להסתובב לצד השני ולהתעלם גם מההד. אל תסתכל עלי, תשמע, אל תקשיב. אני אמשיך בשלי ואשים פס על פחדים עלובים ובריחה מהמראה שמוצבת מולך וממתינה לעיניים שלך שייפקחו ויתיישרו אליה עם ולמרות כל הקושי. עדיפה האמת, קשה ומכוערת ככל שתהיה. היא לפחות משאירה את בד הקטיפה שמגונן לי על הנפש בצבעה הטבעי, אחרי כביסה נקייה וריחנית. היא עדיפה על פני הכתמים המכוערים שהשקר שלך השאיר לי על הלב, קטנים ככל שיהיו, הם עדיין מטשטשים כל זיכרון מתוק ומכערים לי את האופק.

אני לא אוהבת שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי...

עבודה חדשה ישנה והשיגרה קצת אחרת. הזמן שלי מתנהל אחרת וגם הראש פועל ומתרגל לשעות שחוזרות על עצמן ותוחמות מסגרת אחרת. אני משתדלת להתעסק בדברים החשובים לי באמת ולא בשטויות, לא בשאריות מפעם. בסופו של יום זו אני לעצמי. אם אני לא אדאג לטפח את החיוך ולהעשיר את תמונת החלום שלי בעוד פרטים, אף אחד לא יעשה את זה. והיא תישאר בלבן שחור דהוי. מתישה אותי המחשבה שמישהו אחר יפגע באותו חלום שיצרתי לעצמי בתת מודע, מטרידה אותי התחושה הזו שמישהו בכלל מרשה לעצמו להיות זה שיורה את החץ במקומי ומתחרה בקו המחשבה שלי. חתיכת חוצפן, איך הוא בכלל מעז.

לא לשכוח להשקות את הזמן שלי בחוויות מתקנות. הזמן שלי צמא לטובות בין צלילה לצלילה.

לא לשכוח להאכיל את המחוגים בכמה שיותר ריגושים, הצלחות, הישגים. מן סלט של בריאות לנפש.

התמונה צולמה ע"י אסא איפשהוא ביער חרובית, בשבת לפנות בוקר, ריצת חברים.

"ואור גדול עולה מתוך החושך, מתגלה.

הלילה יימלט מפני הבוקר העולה..."

האמת? אני לא רוצה שהלילות יברחו כי גם הם יקרים לי. בחושך אני מגלה חלומות חדשים ועובדת על הגשמה שלהם באור. קוראת עוד פרק, כותבת עוד חלק, יוצאת לעוד ריצה טובה. השמיים שחורים ואני קצת מבהירה אותם. בכל צעד קדימה אני צוברת תאוצה, מאירה את כולם שיתאפסו עם הקצב, יצטרפו אפילו לרגע קטן ויאירו עוד קרן אחת. שמש מחייכת.

וכשהיא מחייכת אז גם אני.

(ורק תעשה לי טובה אחת אחרונה, אל תתערב לי בחיוך.)