עמידה ביעדים

אני אף פעם לא באמת יודעת ירגיש לכבוש את היעד הבא, עד שאגיע אליו... 

לפעמים זה מרגש עד צמרמורת מכף רגל ועד תלתל ג'ינג'י שעל ראשי, ולפעמים אני מדלגת על זה במהירות אדישה, משום שהיעד הבא כבר ממש מעבר לפינה והנוכחי לא מספיק לי. מודה ומתוודה – כמו שעם האוכל בא התיאבון, כך עם ההצלחה באות השאיפות הגרידיות שיש לי. אבל פעם בכמה זמן, יש מן יעד כזה שממש מתחשק לי לעבור וזה דווקא זה שלא מגיע בקלות. אני נלחמת עבורו בשיניים במשך תקופה מסויימת ומחכה לו בסבלנות מעבר לפינה... וכשהוא מגיע, אחחח, כשהוא מגיע מושג האדישות נמחק מהלקסיקון שלי ואני מתרגשת עד ששיערות הידיים סומרות לי. אני ממשיכה ומפמפמת את אותו הכיבוש כדי להזכיר לעצמי ולסביבה כמה נלחמתי בעבורו, כמה השתדלתי, לא ויתרתי, ניסיתי וניסיתי שוב, וניסיתי שוב להילחם כדי להצליח. מישהו אמר לי פעם שכישלון הוא הרגע בו מפסיקים לנסות, אז אם אני באמת רוצה משהו אני פשוט צריכה להמשיך לנסות.

ואז הרגע הזה של ההצלחה מגיע.

זה יישמע בנאלי ולעוס מצידי, יש שיגידו גם שאיבדתי פרופורציה ונעשיתי קיצונית מדי או מכורה או גם וגם ונמאס להם לשמוע את זה. כן, יש כאלו שאומרים לי את זה...

בכל מקרה, רצתי הבוקר במירוץ גבעתיים את מקצה ה-10 ק"מ בזמן של 0:58:54 !!!

ירדתי מזמן של שעה, הישג שהרבה זמן ניסיתי ונלחמתי כדי לנצח. זה זמן שכבר כמעט, אבל כמעט ראיתי לפני שלושה שבועות (במירוץ הלילה של נייקי ת"א). והיום השגתי את עצמי. ולא רק שהשגתי את עצמי, שיפרתי את זמן השיא שלי ממירוץ הלילה של נייקי ב-2:06 דקות (שם סיימתי ב 1:01:00 בדיוק!)

מאז הבוקר אני בשמים, מרגישה שוב ומזכירה לעצמי שהכל אפשרי ואין דבר שלא אצליח אם רק ארצה ואנסה. למעשה כל ארבעה-עשר החודשים האחרונים, מאז ספטמבר 2012, הם מבחינתי סוג של מסע כיבוש ועשיית שלום עם עצמי. כל התקדמות כזו רק מזכירה לי כמה כוח יש לי היום לעומת החוסרים של פעם. כל שיפור וכל הישג שאני מציבה ומשיגה מבחינתי הוא עוד סוג של תזכורת להסתכלות קדימה, להמשיך להתמיד, להנות מהדרך ואף פעם לא להתייאש, לא להפסיק לחפש... כי הרי תמיד יהיו עוד פינות ורגעים ממלאים שעוד לא חוויתי. או אולי לא ניסיתי מספיק.

המטרה הגדולה הבאה שלי היא חצי מרתון (21.1 ק"מ), והדרך לשם נסללת בזמן שלה... אני לא ממהרת לאף מקום.

אז למה אני כותבת את זה? כי כל דבר, ברגע שעלה על הכתב והתפרסם, כאילו נחקק בין תודעות שונות, רעיון שנולד, מקבל אוויר ומתחיל בהתהוות ממשית. (ככה התחלתי לחפש ומצאתי דירה!)

בינתיים אני משפרת את ההישגים הקיימים שלי ושוברת על הדרך עוד כמה שיאים אישיים בזמנים משופרים. יש כבר תכניות על המירוץ הבא, סבב תחרות נוסף מול עצמי ואתגר של עמידה בזמנים.

אני נהנית מהרגע, נהנית מההצלחה אבל לא מפסיקה לחשוב, להסתכל קדימה...

אל האינסוף, ומעבר לו!

(נכתב: 22/11/13, 22:44)