אני תוהה לעצמי אם יש דבר כזה להישאר באיזון לאורך זמן, ומה התיזמון שבו הוא מופר. נזכרתי באחד השיעורים הראשונים בפסיכולוגיה בחינוך, ציקי דיבר על הומאוסטזיס, ומאז אני עסוקה לא מעט בחיפוש המתמיד אחריה.
והרי כשאני רצה בהרים, הזמן על המישור הוא תמיד חלק זמני שמחבר בין עליה תלולה שעשויה להזכיר לי שאין לי באמת שליטה על הטבע, בדיוק כמו שאין לי שליטה על הרגשות שלי, לבין ירידה ארוכה שמחייבת אותי לשמור על ריכוז גבוה כדי לא להתרסק או למעוד.
אני בימים בהם אני מחפשת את האיזון בין לבין לבין, מתקדמת במישור אחד ואז מישור אחר מתחיל להבהב. זה כמו כיבוי שריפות מתמשך, אבל כזה שמתנהל כחלק מהשיגרה, בלי לחץ ולא במצב חירום. אני מתחילה להשתלט על כמה אלמנטים בו בזמן, ואפילו לחסוך לעצמי ים של תשומת לב ואנרגיה ממשימות שמבוצעות בצורה פשוטה יותר ובלי רעשי רקע. ביחד עם אלו מתחילים לצוף מעל פני המים פיסות של רגשות ורצונות שכנראה הדחקתי בזמנים מסויימים, ואלו נשארו במגירות הגבוהות ביותר של הלב, אלו שאני צריכה לטפס על כיסא כדי להגיע אל מה שנזרק שם.
לאחרונה התחלתי לעשות סדר במגירות והמדפים שבמרכז הלב, כך שפתאום מתחיל להתפנות לי מקום ולהיראות ריק מדי, אני מוצאת את עצמי חושבת ומעסיקה את עצמי לא מעט בדברים שהדחקתי שם למעלה. אותם הדברים שהעדפתי לתת להם להיערם בידיעה ש"כשיגיע הזמן נעשה שם סדר", בדיוק כמו במדפים העליונים בארון הבגדים שלי, בבית של ההורים.
ושלא תבין לא נכון, כן? יש שם ערימות של זיכרונות, מחשבות, רגשות והתרגשויות שכנראה עיצבו את המקום שבו אני נמצאת בנקודת הזמן הזו, לטוב ולרע. אבל בדיוק כמו בגד ישן שהמידה שלו כבר לא תואמת את הגוף שלי, כך אותם רגשות כבר לא נכנסים לקופסה הזו, ואני לא בטוחה שאם היתה לי אפשרות הבחירה החופשית הייתי מוותרת עליהם בשום נקודת זמן, פשוט לא היה מקום, וזה היה המקום הבטוח לשמור אותם, עד שהלב יסתדר קצת ואמצא להם מקום.
אז לאחרונה זה מרגיש ששוב קשה, ואני מסתכלת קדימה ורואה את העליה, הצמיחה בשקט ובהישגים שלי, אני מתחילה למצוא את המרחב הנכון עבור הדברים שאני רוצה לעשות, אני מצליחה לראות את האופק נצבע בצבעי זריחה שמזמן קיוויתי לראות, ומרגישה את משב הרוח החדשה שמגיע לפנק אותי בשעות שאני עושה צעדים אל הפסגה הבאה שלי.
איזה קטע, אפילו הכתיבה שלי מלאה בדימויים מעולם הריצה, זה כאילו שאי אפשר לנתק את הלב שלי מהרגליים, ואת הרגליים מהראש. יכול להיות שזה נטמע כל כך עמוק עד שזה חלק מהזהות שלי? לא ממש נתתי על זה את דעת לעומק אף פעם, זה פשוט כל כך מובן מאליו שזה חלק ממני. וזה כל כך לא מובן מאליו.
אז הקושי הזה, בחר להציף לאחרונה את הרצון שלי למצוא מישהו לרוץ איתו. ולא, לאו דווקא כזה שיקבע איתי בשעות שאפילו התנים ישנים במקומות שאפילו Waze לא סגור איך מגיעים אליהם, אלא כזה שיהיה שם כשאני חוזרת מהטיול שלי בטבע, זה שיחכה שאוריד את הבוץ והאבק מהנעליים וישב איתי רגל על רגל עם כוס קפה ביד ויחייך כשאספר לו שכבשתי עוד פסגה חדשה שהולכת לפתוח לי דרך חדשה להגשים עוד חלום. זה שאוכל איתו ארוחת ערב, זה שיחבק אותי כשאעצום עיניים כדי לשקוע לזמן בו החלומות מנהלים אותי ולא אני אותם. הרצון הזה, לשותף, למצוא את החבר הכי טוב שירגש אותי, ויתרגש איתי.
יכול להיות שהגעתי לנקודה בה אני לא מצליחה להתרגש מדברים שהם לא ריצה או העבודה שלי?
לא יכול להיות!
נשבעתי לעצמי לחזור לקרוא ספרים, ספר בשבועיים לכל היותר.
התחייבתי לעצמי לחזור לתיקייה שכבר מזמן לא פתחתי, ולחזור לכתוב את התסריט שהפך ליומן מסע שכבר מזמן הפך לרומן שבסוף אולי יראה אור.
אתמול יצאתי לעיר, ולמרות שלפני כן לבשתי בגדי ספורט כי הייתי בעבודה, יצאתי לטייל עם שמלה. הרגשתי פתאום איך הכל נראה לי אחר, ושונה. אני הכי אוהבת שמלות, שלא תטעה, כן? נדמה לי שאני לא לובשת אותן מספיק.
חייכתי, סתם כי התחשק לי. כי פתאום חזרתי לחפש את הדבר שירגש אותי, ואולי גם ירגיש אותי.
ובכלל, כשאמצא אותו...
הכי מעניין אותי איך זה ירגיש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה