"ויש תמיד עוד הר לטפס עליו..." - המסע למירוץ באיטליה

"A three-chord symphony crashes into space

The moon is hanging upside down…"

ההחלטה להירשם למירוץ באיטליה נפלה אי שם בין חודש נובמבר לדצמבר, כשמירוץ אחר בצרפת סגר את הרישום שלו תוך פחות מיממה, רומן ואילן מצאו פיתרון חלופי לאלו שירצו בכל זאת לנסוע באביב הקרוב למירוץ מטרה באירופה. אז ביום שנפתחה ההרשמה, נכנסתי לאתר, נרשמתי, וזה הונח ביומן כיעד, לא רחוק מדי אבל מספיק רחוק כדי שארכוש אליו את הכלים, היכולות והחוסן המנטאלי להגיע אליו הכי מוכנה שאפשר. לפני כן יש את מירוץ הJMUT פרי מוחו המטורף של רומן והבנו ביחד שהריצה במקצה ה-68 ק"מ תיתן לי אחלה זמן ונסיון להגיע מוכנה לאירופה.

** 6 חודשים מאוחר יותר**

3/5/18. עליתי למטוס ברגל ימין, ירדתי מהמטוס ברגל ימין. הסתובבתי יום שלם בין אוטובוס, רכבת, עוד רכבת ולבסוף מונית שהביאה אותי ב-6 שעות ל- Arco, עיירה בצפון איטליה בה הסתיים המירוץ שיתחיל בעוד יומיים. הייתי מותשת מעייפות ובתקשורת בלתי פוסקת עם אביב, אחותי האדירה שבדקה בשבילי ועשתה שמיניות באוויר כדי שאמצא את הדרך הנוחה ביותר ליעד שלי, עם מזוודת טרולי בתוכה כל הציוד שלי למירוץ ומזוודה נוספת בה יתר הציוד שלי. פביו, נהג המונית שלקח אותי מ-  Rovereto היה הראשון מאז הבוקר שיודע לנהל שיחה שוטפת באנגלית ומבין לאן אני צריכה להגיע בסופו של דבר. הוא היה המום במקצת מכך שעשיתי את כל הדרך מישראל לצפון איטליה בשביל לרוץ בהרים, שלא במסגרת מאורגנת קבוצתית. גשם, שמש וקשת בענן נתנו אקורד סיום מצויין לסמן לי להגיע לדירה בה אשכון בימים הקרובים, להתפנק במקלחת טובה וללכת לישון. על השינה של מחר בערב אני לא סומכת, בין ענני הגשם וההתרגשות.

"בעיר יפה ומלאת געגועים, אני הולך להתמסר לרצונות שלי..."

בבוקר למחרת, התעוררתי כמעט ב8 בבוקר. האוויר הצלול שבחוץ ונוף ההרים שנשקף מהמרפסת שלי גרמו לי לקפוץ מהמיטה די מהר אל רחובות Arco. טיילתי בין הכרמים, הבתים והרחובות השקטים של העיירה, חבורת רוכבי אופניים גדולה שעברה שם חייכו אלי ונזכרתי באירוע האופניים העצום שמתרחש כרגע בישראל בעודי נמצאת באיטליה. הקופאית בסופרמרקט לא ידעה מילה באנגלית מלבד "תודה". חזרתי אל הדירה שלי, מתחילה את היום בהילוך נמוך, בהתרגשות גדולה. השעה 11:00 בבוקר, ומבט עוצר נשימה על ההרים ממול הזכיר לי את המסע הארוך והמטורף הזה, שעומד להגיע לשיא שלו בעוד 24 שעות בדיוק...

* בחזרה למדבר*

הכרנו בסוף דצמבר, בנסיעה דרומה. שלוש וחצי שעות נסיעה בהן הפכו שני אנשים זרים לחלוטין לחברים טובים, דרך מוזיקה, דרך אהבה לשטח, דרך חיפוש עצמי מתמיד בין אהבות, אכזבות, תקוות וחלומות שחלקם מתגשמים וחלקם מתנפצים. כל הדרך דרומה הוא לא חייך אפילו פעם אחת, משהו בקול שלו נשמע לי עצוב ומוכר. אותו עצב של בדידות שהפך לשמחה גדולה מאוחר יותר. עצירה לקפה בתחנת דלק סונול בדרך חזרה, אחרי שעות רבות על הרגליים (שלו) וקצת פחות (שלי) הוציאה ממנו את החיוך הראשון. מבט סקרן או מהוסס שלא יצא ממנו כלום, לפחות עד שהבנו שזה בדיוק מה שחשדנו וחשבנו שזה. שבועיים אחרי זה המפץ הראשון הגיע. אחד ועוד אחד שווה אחד ואנחנו ביחד.

ריצות משותפות, אהבה ללא המילה אהבה, רגש שהולך וגדל, ולצד כל הקילומטרים שהולכים ומתרחקים, אנחנו נוגעים בפסגות ביחד, מבלים שעות בין שבילים סבוכים ומכריזים לעצמינו על חיבורים משותפים שנהפוך למציאות חדשה ממש תיכף.

ואז, שוב נסיעה לדרום. הפעם עם רומן שיצא להשלים משימה שנשארה פתוחה לקראת היעד הקרוב שלו. חונים בנחל צאלים, ואני יוצאת לטיול על מאדים. היום זו רק אני והמוזיקה שלי.

"נגעה בשמיים, לא יכלה לצאת מזה..."

אחר הצהריים הגיעה השיחה, והמפץ שניפץ את הלב ופצע את הנפש. תחושת אשמה, תחושת פספוס, רגעים של חוסר אונים אל מול מציאות שלא מתאפשרת.

אם יש דבר שלמדתי על ריצות למרחקים ארוכים וטבוע לי בראש תמיד הוא ש"אתה יודע איך אתה מתחיל, לא יודע איך אתה מסיים..." – תקף גם לגבי החיים, ולגבי אהבה בפרט.

אני באמצע האימונים למירוץ, חודש וחצי לפני יום התחרות ולרגעים זה מרגיש כמו נפילה מצוק מנרה בלי יכולת לבלום או לעצור את עצמי. משהו שם לא מושלם, משהו לא מתחבר לי במשך ימים ואולי שבועות, וכשאני רגע לפני וויתור על המרחק הקרוב, בשארית הכוחות והאמונה, רומן ואני מגייסים את הכל כדי להיזכר שוב כמה עברתי, כמה השתדרגתי, כמה התפתחתי בשנה האחרונה. אז נשארים עם התכנית המקורית, והולכים על זה.

בסוף חודש פברואר הכרתי את עידן, הקפטן.

החיבור הראשוני אליו היה כבר בחודש ינואר בפגישה דומה אבל שונה, אבל ההמשך הגיע בהמשך. עידן נכנס לנעלי המאמן האישי והעסקי שלי, שבזמן מאוד קצר הצליח לפלח משהו באמת שלי, בצורך שלי למצוא מיקוד ופוקוס כדי להתרכז במה שחשוב. עידן לא מכיר את הריצה כמו שאני מכירה אותה, אבל כנראה שהצד המנטאלי בתקשורת וניהול עסקים, עובד בדיוק כמו בניהול ריצות ארוכות, ועידן הצליח בזמן קצר להתחבר ולהבין, להכיל ולכייל את מה שדורש כיוון בדרך שלי. פוקוס ושקט משהו שלפעמים הולך לי לאיבוד, אף פעם לא הכחשתי את זה. רומן ואני מנסים כבר שנה לפענח את הספירלה הזו וללמוד איך לנהל אותה. אף פעם לא ידעתי מה לעשות עם זה, עד שהוא הגיע. השילוב של שניהם גורם לי להתמקד, בפיזי ובמנטאלי הנכון לי, ואני לומדת וצוברת תאוצה, מבלי להקשיב למה שלא נחוץ.

שלושה ימים לפני התחרות ישבתי עם עידן לפגישה השבועית הקבועה שלנו, בה דיברנו גם על המירוץ. ניסיתי להשתיק את רעשי הרקע מכל כיוון, וכל הזמן זימזם לי שם משהו שלא הצלחתי להחליש לגמרי. חוסר ביטחון ואי שקט שלא הצלחתי לנתק. ארבע שעות לפני המירוץ מצאתי את עצמי מעולפת בבית בהתקף חרדה. לזינוק אמנם הגעתי ויצאתי, אבל הפרישה היתה הרבה יותר קרובה מההפסקה היזומה של מארגני המירוץ (אילן ורומן) בגלל השרב. השרב הקיצוני שלי התחיל הרבה לפני... ופשוט קיבלתי את זה. זה לא שלי, לא הפעם.

*5/5/2018, 9:00 am, Arco, Italy *

הארייט נפרדת מבנג'י לשלום ואנחנו עולות על האוטובוס הראשון שיוצא לכיוון קו הזינוק ב Lenzumo. יהודה מדווח לנו שהוא לא מבין איפה קו הזינוק בכלל, למרות שלפי המפות, המלון שלו ממש מעל לנקודה שבה אמור לצאת המירוץ. אני שם ולא שם, צוללת אל תוך תמונות ההרים שמתחלפות לי מול העיניים, פסגות רחוקות עם כתמים לבנים, לפעמים עננים ולפעמים שאריות שלג שעוד לא הספיק להפשיר. ככל שאנחנו מתקדמים בדרך אני מרגישה את הלב שלי מפשיט מעצמו כיסויים שהערמתי בחודשיים האחרונים מאז שהתרסק על סינגל הרצל ביער בן שמן בערב הבלתי נשכח ההוא. המחשבות מתנזקות אל תוך עצמן, ואני מתחילה לרחף למקום שבו אני רוצה להיות.

נזכרתי בשיחה שפעם היתה לי עם רומן אחרי אחד מאימוני האינטרוולים בימי שלישי, אותם אימונים שאנחנו כל כך אוהבים, ונהנים לשנוא. נושא הריצה אל מול בריחה מהמציאות עולה כמעט בכל שיח שאינו עם מישהו שמבין, המשפט "זר לא יבין" מקבל משמעויות נוספות כשמדברים על ריצות הרים. ומרומן לקחתי איזה משפט מני רבים "אני לא רץ כי אני בורח, אני רץ כדי להגיע אל המקום בו הנפש שלי רוצה להיות."

אני חושבת שהרגע בו ירדתי מהשאטל בנקודת הזינוק שרק מוקמת כרגע, היה הרגע שהבנתי שאני נמצאת במקום המדוייק בו הנפש שלי נמצאת. ומכאן נשאר רק דבר אחד, לצאת ולקחת את מה ששלי... חלק ממשפט נוסף שלמדתי מרומן עם הזמן, ועם הזמן אני לומדת את המשמעויות האמיתיות שלו.

"עכשיו אני בולע את הרוק שמצטבר לי בחלל הפה, הזדמנויות כאלה לא בחיים לא יהיו הרבה"

הזינוק בשעה 11:00, אוזנייה אחת של נגן המוזיקה שלי כבר בתוך האוזן, אבל אני מחליטה שנכון לי לפחות בהתחלה להקשיב לדרך, לאנשים ולשקט. אנחנו בקצה של עיירה מטריפה וצבעונית, עם נוף שאפילו בסלובניה אני לא זוכרת שראיתי. מסתכלת קדימה ומניחה לרגליים שלי להתקדם בקצב שנוח להם. מהר מאוד מצאתי את עצמי בין האחרונים בשיירת הרצים שיצאה לדרך כעת, אבל זה לא מבהיל אותי, וכל מה שעובר לו בראש הוא שאני מנהלת את הדרך שלי, לא הם.

כשנכנסנו אל היערות שמובילים אל ההרים, הזכרתי לעצמי שאני מתקרבת לטיפוס הראשון והוא בעצם הכי קשה. נזכרתי שהארייט אמרה בבוקר שזה דווקא טוב, כי הכי קשה מגיע בהתחלה ונהיה עם הכי הרבה כוח. אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אני שומרת על הכוחות שלי עד לקילומטר האחרון ושום-דבר לא הולך להסיט אותי מהדרך שלי אל הסיום.

הדרך, מפותלת וצרה, בשיפועים שגרמו לי להיזכר בטיפוס השלישי באימון שלי במנרה לפני כמעט שלושה חודשים. דווקא בפעם השלישית הייתי הכי חזקה ומהירה מכל השלוש. הטיפוס המצטבר שמחכה לי היום הוא בערך כמו שלוש פעמים מנרה פלוס עוד קצת. המפה וגרף הגבהים מופיעים לי בשעון ובכל פעם שבא לי להתעודד ולצחוק קצת, אני מסיטה מבט אל השעון ורואה היכן אני נמצאת בעליה ומשחקת עם עצמי משחקי "נחש מי" על כמה נשאר עד שנגיע לפסגה הראשונה.

אל התחנה הראשונה אני מגיעה אחרונה ויוצאת ממנה תוך פחות מדקה. קיפלתי את המקלות חזרה אל החגורה ואני זוכרת שאמרתי לעצמי בראש "יאללה, לזה התאמנת, מתחילים!"

אני חושבת שבמשך השנה האחרונה הדבר המרכזי שעבדתי עליו היה להפסיק לפחד, ובשטח זה מתבטא בעיקר בריצה בירידות. רומן הפך להיות המאמן שלי ביום שאמר לי שהטכניקה שלי על הפנים. אני אוהבת את העובדה שהוא לא חוסך ממני אף פרט באמת ולא מנסה לייפות את המציאות בשום שלב בדרך.

המבט שלי לא הוסט ולו לרגע מהשביל. מחשבת צעדים, מסתכלת מטר קדימה ואז חמישה מטרים קדימה, אוכלת תוך כדי תנועה, שותה, רצה. אני רצה בירידה וחושבת על יובל שזרק לי באמצע אימון בסידני עלי רק לפני שבוע וחצי "יופי של שיפור בריצה בירידות", נזכרת בכל המאה ואחת פעמים שאילן לחץ אותי לרוץ את הדיונה ולהפסיק לבלום את עצמי. נזכרתי בפעם הראשונה שהייתי במנרה ורומן הדריך אותי איך רצים את הירידה, ובריצה בנחל עמוד שהוא נדבק אלי מאחור ועקב אחרי הצעדים שלי. הייתי שקועה בדרך ובמוזיקה אז לא ממש שמתי לב אליו, אבל בסוף הריצה אמר לי שמבסוט על השיפור.

פתאום הכל מתנזק, אני מחייכת לעצמי, מתגלגלת למטה ופשוט נהנית מהריצה. קיבלתי בוסט אנרגיה עצום של אנשים שנמצאים איתי ברוח תוך כדי התקדמות במירוץ, הגברתי קצב, עקפתי והשארתי כמה אנשים מאחורי.

הפסגה השנייה והשלישית הן בעצם פסגה אחת ארוכה שנחתכת באמצע בירידה קצרה. אני שקועה במוזיקה שלי, מנהלת את הזמנים שלי הכי טוב שאפשר ביחס לתוואי ולדרך, ומבינה שלהיצמד לתכנית המקורית אני לא ממש מצליחה, אבל כל עוד אני שומרת על תזונה ונמצאת בתנועה זה לא ממש משנה. שום דבר לא יסית אותי ממני!

אחרי תחנת ריענון בקילומטר 22 אני פוגשת אנדריאה, בחורה מגרמניה שעושה את מסלול ה-60 ק"מ. היא מספרת לי שהחבר שלה רץ את מסלול ה-42 קילומטרים והוא כנראה מועמד לפודיום או קרוב אליו. אנחנו עוברות ביחד את נקודת הצ'ק-פוינט שנמצאת בקילומטר ה-25 וממשיכות עוד קצת. היא מחליטה להגביר קצב בעליה בשלב מסויים ואני מבטיחה לה שנתראה בהמשך.

אל הפסגה האחרונה אני מגיעה, לא לפני שאני פורצת בצחוק בקול רם כשרואה את השלט

"Now you can cry" שמוצב קצת לפניה על אחד העצים. יש מאחורי רץ במקצה השישים קילומטרים שעומד וממש פורץ בבכי. "עוד כמה צעדים ומכאן זה רק ירידה" אני מנסה לעודד אותו. הוא מודה לי וממשיך להתקדם.

הבטחתי לרומן שבפסגה, כשאהיה בקילומטר 32, אקח נשימה עמוקה ואגיד לעצמי שהמירוץ הזה שלי. נעמדתי שם והסתכלתי לשמיים. סבתא שלי שנפטרה בתחילת השבוע פתאום הגיעה ומילאה לי את הלב והנשימה הבאה היתה מוקדשת לה. רק עננים ורוח ושקט. "מפה המירוץ הזה שלך". בדרך קוסמית, השיר "אישה לווייתן" של עברי לידר, שרק אתמול שלח לי בהפתעה מפוצצת אנרגיה הודעת וואטספ עם איחולי הצלחה במירוץ, התחיל להתנגן. ניגבתי דמעה מהעין, חייכתי. אחר כך התחיל לי רצף של פיית'לס, שבא בדיוק בזמן ובמקום הנכון.

תחילת הירידה היתה בזווית משופעת בצורה די מפתיעה, אבל לא נתתי לזה להשפיע עלי. אני מרוכזת, אני מזינה את עצמי כל הזמן בשתייה, אוכל ומלח, לא מורידה את החיוך מהפנים ולא מורידה לרגע את הרגליים מהקרקע. הקילומטרים עוברים, חלקם מהר יותר וחלקם פחות. סלעים, עלים, אבנים ופיתולים. פגשתי שם סינגלים שהזכירו את בן שמן בזווית קצת אחרת, את כרמילה, את שביל הדרוזים ואת מנרה. הכל ביחד וכל אחד לחוד במן סלט מתובלן היטב. הכל מתחבר לי לכדי תנועה קדימה, מהירה יותר או פחות, העיקר להתקדם. שום דבר לא יעצור אותי.

בקילומטר ה-36 פגשתי את אנדריאה, אחרי רצף של רצים שעקפתי בדרך למטה, ראיתי אותה נאבקת על הצעדים שלה. היא אמרה שאני נראית מצויין, עצרה ונתנה לי לעבור אותה. צעקתי לה מרחוק "עוד חמישה קילומטר, הנה השלט!" היא ענתה לי מרחוק "רוצי, טל, רוצי!"

שני הקילומטרים האחרונים של הירידה היו טכניים שזרקו אותי ליום ההוא במעלה צאלים עם רומן. "נגעה בשמיים, לא יכלה לצאת מזה..." השארתי מאחורי בקיטוע הזה כ-7 רצים, אחד מהם הוא מישאל, חבר לקבוצה שרץ את המקצה המלא. עודדתי אותו שזה עוד רגע נגמר, וידעתי שהוא ידביק את הקצב.

יצאתי מהיער, הרגשתי שאני רצה כשרומן נמצא בצד אחד שלי, ועידן בצד השני, למרות שהוא לא מפסיק להגיד לי שהוא שונא לרוץ. הסתכלתי על השעון וראיתי את המספר מתחלף ל-40. רצתי את העלייה הקצרה אל הכנסייה ופניתי אל הירידה אל קו הסיום, נותנת את כל מה שנשאר לי. באוזניות התחיל להתנגן השיר "On every street", הסתכלתי לאחור וראיתי את היער והפסגה שבאתי ממנה. הבנתי שאני משאירה שם את שברון הלב שהשפיע עלי והרעיש לי בחודשים האחרונים, את הרגשות האבודים לאותו אחד שהצליח לגעת, לפתוח ולסגור בי משהו אחר אבל הזכיר לי מהו רגש.

השיר שאחריו היה "Walk of life", זה שיר שתמיד עושה לי חשק להתקשר לאבא שלי. הוא גם הצטרף לריצה הזו, ברגע הכי חשוב. הקילומטר אחרון, אני בקצב של לתת את הכל עד שארית הכוחות שלי, כמו הקפה אחרונה באימון אינטרוולים שאילן מאיץ בי להגביר עוד קצת. נשיפה חזקה, המון אוויר נכנס ודמעה של ניצחון. פניתי שמאלה ועברתי את קו הסיום, שם ראיתי את הארייט, יהודה ובנג'י מחכים לי בחיוך ענק. ממש אחריי מישאל מסיים את המירוץ שלו.

אני באופוריה, בא לי לצעוק, בא לי לרקוד, בא לי בירה, בא לי להתקשר לרומן ולעידן ולאבא שלי ולאמא ולצעוק לכל העולם שעשיתי את זה. 

עשיתי את זה,

ונהניתי מכל רגע!

"זה העיניים שעושות את ההבדל, כזה יפה"

אפילוג:

כשנרשמתי למירוץ הזה, לא היה לי מושג כמה הולך להיכתב במסע הזה בדרך, כמה העליות והירידות בחיים, כמו בשבילים ובהרים בהם אני רצה, משפיעות על הקצב, על הדופק ועל החשק להמשיך.

ביום ראשון בשבוע בו טסתי לחו"ל, סבתא שלי נפטרה בשיבה טובה ובמיטתה כשהיא מוקפת במשפחתה האהובה. שבוע הטיסה שלי התערבב והתערבל עם הלוויה, שבעה, עומס של אימונים אחרונים לפני הטיסה, ובין לבין כל כך הרבה כוחות שהגיעו מהאנשים שסביבי, שעקבו ותמכו ובלעדיהם לא הייתי נוסעת כל כך מכוונת, מוכנה ומרוכזת. האנשים האלה שלא הוזכרו קודם, בינהם אילן פריש המאמן הנפלא שבזכות המון טיפים ממנו במהלך הדרך הרגשתי בזמן אמת איך קל ונכון לי יותר לרוץ בדרכים מאתגרות, וכמובן: סימונה, יואב, עומר אחי, אביב אחותי, לוטן, עידית שהפתיעה אותי מרחוק וקרוב כל כך,  עברי- שבהודעה אחת נתן לי בוסט מטורף של אנרגיה שאי אפשר אפילו להתחיל להסביר, כל החברים מקבוצת Summit Running&Fitness שבכל ריצה ואימון אני לא מפסיקה ללמוד ביחד איתם ומהם המון, צוות סונטו, איציק מאוקלי, נטע ויצמן, חזי... וכמובן כל המתאמנים שלי שהם הדלק שלי וההשראה בכל יום מחדש.

חזרתי מאיטליה עם רעב שהתחדש, עם רצון לחקור את עצמי עוד, לשפר, להשתפר וללמוד עוד. להעמיק עוד בתהליכי ההתפתחות האישית והפיזית שאני עוברת לצידם ובהדרכתם של עידן ביטרמן המאמן האישי המופלא שלי, איתו יצאתי לדרך מרתקת ובזכותו אני בחודשים האחרונים לא מפסיקה ללמוד וללמד את עצמי כמה יש בי, שלא ראיתי קודם. ושל רומן ספיבק, מאמן הריצה המדוייק ביותר שיכלתי לבחור לעצמי, אי שם מיד אחרי שירד על הטכניקה שלי בירידה של נחל שורק, שכבר מזמן הפך לחבר קרוב ושותף למסע שלמעשה רק מתחיל.