"צריכה להיות הקלטה שלך באיזשהו מקום..."

יש אנשים שההיכרות איתם לא צריכה להיות יותר מכמה דקות של להסתכל להם בעיניים ולהרגיש שהם מהסוג שאני רוצה לידי בחיים שלי. פשוט שירוצו לידי, ידברו או ישתקו

או ישירו.

הנסיעה הזו היתה כזו. אני חושבת שעברו 5 דקות מהרגע שיצאנו ממרכז העיר ועד שהרגשתי שהקרח הוא בעצם אבני אש שמקישות אחת על השניה ומציתות שם להבה קטנה, כזו שאולי עוד תלך ותגדל בהמשך. להבה של אש היא לאו דווקא להבה של יחסים בינו ובינה, זאת אומרת, היא יכולה להיות, אבל רק אם מכוונים ומגדילים אותה להיות כזו. אבל זה אף פעם לא חייב להגדיר אותה, את הלהבה הזו, ולרוב היא בלתי נשלטת ויכולה להתפשט ולהצית גם את מה שלא רוצים, וצריך להיזהר שלא להישרף. כל עוד משתלטים עליה ולא היא זו שמשתלטת...

יש להבות שהם הצתה של רקמות חדשות, יריעות גדולות מתוך הלב שילכו ויתרחבו, יעטפו את הלב שממול בתחושת ביטחון, של חברות נפש והבנה מהזן הנדיר ביותר.

אני חושבת שכבר אז הבנתי שיהיה לזה עומק ואופק. ככה זה, רצים למרחקים ארוכים מסתכלים על המטר הבא וגם על הקילומטר הבא באותה הנשימה.

*

מילים לא צריכות להישמע כדי לעבור בין ראשו של אדם אחד לאדם אחר, בדיוק כמו שנגינת הגיטרה של מארק קנופלר או של ברי סחרוף מנסרות את הלילה באמצע היום, עוד לפני שמילות השיר מתחילות להיכנס בין האקורדים.

בערך בשיר הרביעי ובקילומטר ה-7 הרגשתי איך הדמעות מצאו את המקום המושלם להשתחרר, את האצבע הנכונה שתנגב ותספוג אותן, בלי למחוק אותן, בלי לוותר להן על המקום.

הסתכלתי על העיניים שחיבקו אותי והרגשתי בבית, כמו עם הקרובים אלי ביותר שמבינים גם בלי שאגיד מילה, שמציצים לתוך הלב שלי מבלי לבקש רשות קודם, פשוט כי הלב פתוח אל נפשם בכל רגע נתון. יש חיבורים כאלו, של פעם בחיים, שאני פשוט מתרגשת להרגיש שהם מדוייקים, וחדים.

*

אומרים שחץ, כדי לפגוע רחוק יותר, צריך להימתח לאחור חזק יותר. הכוח מגיע מידו החזקה של האוחז בחץ, ומשלח אותו אל עבר המטרה באופן המדוייק ביותר. אומרים שאהבת נפש, גם בין חברים, גם בין אחים, גם בין אהובים, היא כזו שנמתחת לאחור ומוחזקת, בכל פעם על ידי אחד. לעיתים את מוצאת את עצמך זקופה ואיתנה מול הרוח, משלחת את חוד החץ אל עבר מרכז המטרה, ולפעמים את היא חוד החץ, וזה שמחבק ומחזיק אותך שלא תסיטי מבטך מהדרך, הוא זה שידו ועיניו מכירים ויודעים בדיוק איך לאחוז ולעטוף.

פעם בהרבה מאוד זמן ובאופן נדיר, קורה וזוכים למצוא, בדקה אחת של אי שפיות באמצע הד השתיקה במדבר, את אותו אחד שמילא איזה חלל חסר, התיישב בפינה הנכונה של הלב, מבלי שתכננתי, מבלי שהייתי צריכה לומר שאפשר.

הוא פשוט שם, הכיר, זיהה, חייך ונכנס למקום שמור ויקר.

ועל זה אני אשמור למרחקים ארוכים, כמו על המחשבה החיובית, החיוך, והמוזיקה שתיקח אותי למקום בו הנפש פשוט רוצה להיות.